|
"הכל נרשם בתוך יומן, דפים של זמן..."
2015.
כמה יפה גיל ההתבגרות.
יפה להתסכל אחורה בזמן ולראות איזה זמיון מפותח יכול
להיות לילדה בת 15.
אז אכן, גיל ההתבגרות הוא יפה.
האמנם?
27.6.07
ואז זה בא. הסטירה הראשונה שהוא הוריד לי.
אני באותו הרגע הייתי בשוק, ולא כל כך ידעתי איך להגיב על מה
שכרגע קרה לי.
|
"את בוכה יפה שלי?"
"כן, אבל לא מעצב. מהתרגשות".
"זה בגללי?"
"מה פתאום אהובי. זה בגלל הגשם".
|
מהייריה ה-3 אם אני לא טועה, התחילה לי סחרחורת. ביריה ה-5
או ה-6, התחיל לי קוצר נשימה חריף, והתקשתי לנשום. פתאום
כאליו ראיתי את ירון, באותו הרגע שהמחבל ירה בו...
|
ואז ראיתי אותו. הוא שכב שם בתוך המעגל שיצרו טירוניו.
חזהו היה פצוע. לא האמנתי למראה עייני.
ניגשתי אליו בפחד.
"אני אוהבת אותך." נישקתי את מצחו הקר וכיסיתי את גופו הרועד.
|
"איך כל החבלות האלה הגיעו אליך??" שאלתי אותה. היא נאנחה
רגע, ואז הורידה את ראשה למטה, ואמרה בהיסוס: " בדרך-כלל ע"י
חגורה". תפסתי אותה בכתפייה, דחפתי אותה בכח על הקיר, הרמתי
את ראשה מהסנטר, ושאלתי אותה בצעקה:
|
הבלבול הזה,
שבשלב מסויים מעיק בצורה חונקת ומכאיבה,
שמוצאיה מהשקט ומכניסה לסערה.
הבלבול הזה,
ש-כולו נובע ממך...
|
לנצח אוהב את שאהבה נפשי
נפש בנפש מתחברות
והופכות להיות החזקות בעולם
והמאושרות מכולם.
|
אבל הוא בחר בה, והשאיר אותי לבדי.
נותרתי גלמודה, וחסרת אונים.
אבל הנה הוא מונח לו שם,
אקדח ובתוכו 3 כדורים...
|
אביב, יש לי עוד דבר אחד להגיד לך שיביע את הכל:
אתה דפוק! פשוט דפוק, וכל חייך תישאר עם אותה השריטה שיש לך
כיום, ושגדלת איתה, ועם אותה השריטה שממכרת אנשים כמו סם...
|
סתם הרהור. הרהור כמו תמיד אחרי שישי בלילה.
וגם הפעם כמו תמיד, הוא גובל בעצבות.
|
אני מרגישה כל כך הרבה אהבה, והיא חזקה ושתלטנית.
לפתע כל גופי נהיה חם, והרגשה שמעורבת בעצב ואהבה מציפה אותי.
אני חשה געגועים כה עזים, והם עוצמתיים ומכאיבים.
|
ולבסוף, באה הדממה. הדממה שנותרה בכיתה הריקה מאדם.
ואת ההיסטריה, סופג המסדרון.
טריקות-דלתות, טלפונים, לחץ, צעקות.
דמעות.
|
אותו היום, שבו התופת היכתה את בית הספר.
אותו היום של סערת הרגשות הבלתי נשלטת
אותו היום של איבוד שליטה טוטאלי
אותו היום של ירידה מהפסים, לחץ, היסטריה
|
חיפשתי וחיפשתי... כבר שנים שאני מחפשת, אבל לא מוצאת כלום.
אני מסתכלת פנימה, כמו שכולם אומרים, אבל כלום. כל מה שאני
מוצאת זאת צנצנת ריקה מתוכן ומלאה בדמעות שרק נשפכות החוצה
ללא הסבר או מענה.
|
כן, זו אני עומדת על צוק גבוה במרומי בניין מגורי, וצועקת לכם
אנשים:
נסו פעם להסתכל פנימה, נסו להסתכל מעבר למסיכה של החיוכים,
והפרצופים הסמפטיים. נסו לראות מה עומד מעבר לכל "האושר "
המרוח לאנשים על הפרצוף, נסו לראות גם את פני העצב והמצוקה.
|
|
|
החיים זה כמו
חיים, רק צריך
להוסיף "ה"
בהתחלה...
- שולה דץ -
אשתו של בעלה. |
|
