|
נולד בשנת 1932 (כן, כן...)
מחנך (מורה; מנהל בית-ספר תיכון)
ביוגרפיה שירית:
1963 - 1956: פרסומים רבים במוסף לספרות של
"קול העם"
1996 - 1963: שתיקה מתמשכת והולכת
1996: "סיומו של משא ומתן עם העולם"
(הוצאת כרמל)
1998: "בעיקר שירי אהבה" (הוצאת כרמל)
2000: "קו המחשבה, האהבה וגם הים"
(הוצאת ספרי עתון 77)
2006 "כל נחלי נמשכים מן הים
והים עודנו מלא"
(הוצאת הקיבוץ המאוחד)
2009 שירת חיי - ג"ן שירים לאהובה
(הוצאת גוונים)
משב
נשאב
:
:
לפרוע את בלורית מחשבותיי
|
הַיָּם נָח
לֹא אֲנִי
אֲנִי חוֹתֵר בּוֹ לְיָמִים
טוֹבִים יוֹתֵר
|
עכשיו מסתערים הכוחות שלנו
על ילדה בת שלוש עשרה
מתה
|
בנשק נלחמים אפילו בנשק
אפילו באבן
|
בעקבי לבי
אני חוזר מכאן מזרחה
אל עירי על שפת חולות השמש
|
לא, לא תהילת עולם, בכלל לא תהילה,רק יום אחד
הפעם ולא ההוא מבראשית, סתם יום, היום, יומי שלי
|
העננים מנומנמים בינואר הקר הזה
וכבר הים כמנהגו
כהרגלי
|
שישים ושש שנים שתקת לי
את חידתך.
|
תשע עשרה שנים נאלמתי ונפתלתי
|
בא יומך, אבא, סוף-סוף בא.
|
כאן טבור הים. בעולם
ששני שלישי פניו אוקינוסים וימים
כל מקום הוא טבורו של ים
|
אֲנִי אֲנִי.
יְחִידָאִי.
בֶּן-חוֹרִין כְּכָל שֶׁנִּתָּן.
|
יש שירים שלא ייכתבו
לעולם
|
לא את קולך שמעתי בגן ויראתי
קולי הוא
אין רוח היום
|
ונכדך. קצר-רוח אך נירגש כים. ניבו של ים. ניבך.
הן לא מכבר יחדיו בונים הייתם כאן, על שפתו ובשפתו,
ארמונות של חול, צדפים ומיתולוגיה, ואחר-כך עונדים לגוויכם
|
כבן ארבעים הצטרפתי לריצות השדה של תלמידיי במעלה הגבעות
ובמורדותיהן בשביליהם ובשבילם / להיות
|
היטב אני זוכר את חלומות נעורינו
ושיח ושיג של בשלות גם לאחר
שחצינו את קו השבר
|
ירדתי לים לעמת
את חוק ארכימדס עם כוח הכבידה
|
אני משורר
ואת לא אוהבת שירה
|
...והדמיון, ההזיות ותעתועי הרוח מושקי טפטפת
נחלצים כמו טלסקופ מתוך עצמם, מתוך עצמנו...
|
אינני עיוור
ואני אוהב את גוני הירוק שבעצים
את חרציות השמש
ושדות בוערים של פרג
|
אף פעם לא הבנתי באמת את האינסוף
מי לא הכיר יש שעכשיו שוב אינו
מבחינה זו האין ישנו
|
כי אני זוכר את
שפת ילדותי ולשון נעוריי ואת שיח עלומיי ובגרותי גם
לאחר שחציתי את קו השבר
|
איתך אני רואה את פריז בשתי זוויות ראייה
מאזין לה במערכת קואדרופונית
|
כמה מאושרים היו אף אם
טרם ידעו זאת
|
בדיוק עכשיו
חמישים ושלוש שנים ומשהו אחרי
שוב אני חייב שוב להגיד לך
|
כמו אי געשי אשקע
בבוא יומו עד ש
ימוג
|
אמא פרנסה אותי בספוני אהבתה
|
אני שרוע בכיסא נוח על הדשא,
|
אמש שוב נרדמת אל תוך הספר ואני
הקרנתי מעליי שקופיות של זיכרון מן הימים ההם
|
כמעט אני מגיע כשעצי הפנסים
עוצמים את עיניהם לישון
|
גם אני מסתייג ממלאכים
לעיתים קרובות מדיי
|
אפילו בלי משים אתה נע בזמן ונזכר
בילדותך או באהבה רחוקה
|
כשאת פוקחת את שפתייך אני
גומע את קולך
|
כשעליתי מן המים
ראיתי את שתי הצעירות של פיקאסו
רצות...
|
את שמחה את שמחותיי
יותר משאני עצוב את עצבונייך
|
רמזור בצומת
כל רמזור עם אופציות משלו
|
לא מוחמד אני
וכל ההרים שבעולם גולשים אלי ברשת
|
חייל יפה קרא משה גרשוני לתמונת
|
נכון ש
אני אוהב ללכת
אבל יותר מכול אני מכור למעלה ההר וקמרוניו
|
במרחק מאה שנות מולדת שכחנו
גלות מהי
|
היא מרמה
אבל בלעדיה לא הייתי
יכול לראות גם בסגור ובאפל שבימים
|
"כי לא יראני אדם וחי"
[שמות לג 20]
|
שירים אמר פול ולרי
לא עושים מרעיונות
|
על דעת הקהל, בלי שים לב למקום
מודה אני
|
...אבל תמיד
כשאני מביט פנימה
אני מגלה
ש...
|
גיחון אני
ובריכת יומי מתמלאת ממימיי
אני שותה ממנה ושב ומקר
|
מים
גם מים שלנו
לא תמיד רק שלנו
|
זהו שיר על עננים
על נשיאים ועבים וקלים
|
לא התחלה חדשה
לא בגיל הזה אבל
בפנייה יש תמיד לפחות קורטוב
של חידוש
|
עם הדם הכהה הקולח בצינורית
מן הווריד מפכפכות המחשבות
|
איתם אני נוהר ברוח
שבלעדיה אין עולם
|
ים של דגל אדום, של גלי מעמקים,
|
אם כבר ליפול, ליפול למען
למען שמש למשל
|
המילים שלחשתי לך
המילים שהחרשתי
|
אין מה לדבר:
אחר-כך שוב לא היו
התעלסויות בראשית כאלה.
|
מחצית שנותיי היה לי בית
לחזור אליו מנדודיי
|
ברזל לקחת
ועשית לך צלם ציפור
או זחל
|
כשהוא מרכין ראשו כלפיי
בריזה מצוננת מחוללת מסוף הים
ועד סופי
|
עצי השיטים עודם עומדים פה
|
הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך
|
מתאמצים לעקוף תלוליות כאב
בדרך עץ החיים
|
שוב ושוב בארה של אמא עולה, עולה לי
מתגלגלת ועולה ושורה כנגדי
|
הבוקר התעוררתי מתוך חלום.
בעצם אולי לא "הבוקר": "גם הבוקר".
שנתי טובה ועמוקה מחלומותיי, כמוה
|
ואז הוא פנה בצומת והגיח מולי
|
לא את בואי בישר המלאך גבריאל ואת
מעולם לא נרתעת מבשורתי אבל
|
כל הדרך, מהלך שלושת ימים כמעט
החריש
שלוש פעמים ראינו מזרח שמש
פעמיים כיסנו צל הרים בבואו
|
משקיף כמו מרפסת של בית על מה שירצה
משקיף מחמוד דרוויש גם על שמו של
אבו-לטייב אלמותנבי
הנוסע מסוריה למצרים על סוס השיר
|
השמים אינם צריכים לי גם העצים לא
אפילו הים המאמץ אותי אל חיקו, ומה תכלית
שיקרנו אליי?
|
היום שבו נמצאת לי התחיל
כמו כל יום שקדם לו אבל
|
נשימתך טובה לי והסתיו לוחש בלילה
|
אני נמוג, עוד נצח ואיני
רק מים ושמים ואני
|
גננו הולך וחרב אך הלב
לא יודע שובעה
ופולחן המוות איתו. אנחנו
שועטים
|
המילים מגיעות אליי מן האוויר
|
שוב את פוקחת את גופי
פשוטה ועורה ועיניי
אורות
|
בניגוד לשמועה
עוף השמיים לא הוליך את הקול
|
אבל הוא
בכיר טייסי האור
התעלה ככל שאנחנו
שפלנו
|
אכן
לפעמים צילום אחד מספיק כדי
לתפוס מקום בדברי ימי הנצח
ולאבד את אאורידיקה
|
לא כך היה אלא כך:
בראשית בחרנו.
בזעת אפנו אכלנו לחם ושכרנו
|
עוד לא אמצע יולי וכבר
המים חמימים מדי כמו
קפה פושר
|
כל כך הרבה דברים ממני את אוצרת / דברים
שנמחקו בי מבלי דעת ונשארו צרובים רק בך / אך
|
מעולם לא הייתי עיר פרזות
הקלות הזאת שבה אחרים נפתחים
|
כשצילמת אותי לראשונה בעינייך
ועוד לא פיתחת
|
בין גשם לגשם
כשרוח צד קוצפת סועה במפרשיי
הפלגתי אתמול הזוי בטיילת
|
היא שמרה אותם צפונים
לשווא הנסיונות
לפענח
|
ממימיו שותה
ומשמשו אוכל
ובסוכתו הוא לן
|
הים נושם הלילה בשקט בשקט
שרוע על גבו ופניו לשמיים
ההפוכים המתנוצצים
|
וגם בכך אנו דומים -
אתה שאין לך שיעור בזמן
ואני שכל הזמן לומד את שיעורי -
ששנינו משיגים שאין גדה אחרת,
|
המרחק בין כאן ושם הוא ו' החיבור
|
רק אני יודע את רוב מגרעותיי
והן רבות
|
בבוקר בקפה מסריק מול הכיכר המוריקה
הופנטתי על-ידי עורב דואה (או שמא זו היתה צוצלת?)
מחקה מטוס
|
בעצם הימים המופלגים האלה שבתי
לזהבים של ילדותי
|
אני מפהק
אינני עייף אבל תוך כדי קריאה
אני מפהק פי נפער לרווחה
ורואותיי דומעות
|
זה תלוי אמרת לי ולא אמרת במה
|
צריך לכתוב על זה לעיתון
אמרת
|
לאחר שגורש מגן-עדן
הלך אדם לאוניברסיטה ונעשה
|
מבשר על דיאטת רזון לאויבים כואבים
להנאתם של שומעי לקחו -
ת"ק פרסה רחוק אני מהם
|
אך מרגע שצפת ועלית מלפניי
|
את נוטלת ממתק. לא מביטה בי. אני לשמאלך, אני איתך
|
כשאמות
לא אל אבי ואל אמי אאסף
|
עם שחר חמושים בקנאות לוהטת
ניכנס אל הערים המופלאות
|
אין לי בררה. ממש אין לי. עליי לפנות בספרייתי מקום
לספרים חדשים הנערמים בלי סדר.
|
לא חלם אותי איש
לפני היותי
|
לא מכבר
יצאתי ממקומי בלוח הראשון בטריפטיכון
|
ימים רבים חלפו מאז באתי, עשרות אלפים. וככל שהם באים בי אני
מוסיף ותוהה על עולמי, אף שברי לי כי שני נוסחים לו: אני בעולם
- והעולם שהוא אני. גם אני טעמו של עולם, כמו הים הפתוח המשתרע
תחתיי. גם
|
לא רק ביומיום
יד ימיני היא הפעלתנית מבין השתים
|
באמצע הלילה אני מתעורר
למראה ברוש עטור שמש על כתף ההר
מעל מנזר סנטה קתרינה
אצל הקפלה הקטנה
|
שמים כתומים צובעים
את השקט
|
היהודי הנצחי אינו גר כאן עוד
הכאב ההוא אבי הנצח פסק מכבר
וזכרו אינו מזין אלא את צדקתו של הכובש, את פריחת יוהרתו
|
אבות אבותיי
נבחרו להיות עם סגולה
|
מתחילה
לא היה אלא שביל עזים
שנכבש ברגלי העדר בשינו בקיבתו
|
ואז המראנו.
לפעמים הגבהנו עוף
ויש שרק ריחפנו עם שגאל מעל גגות
מעל מהמורות
|
כמו הים שאת שפתו את נושמת
|
שרוע על גבי אסור ביתרים לחים של ים
|
כשהייתי ילד
ירדתי עם אבי מעל פסגת הר הצופים
|
לא לקלס את הזמן שחלף באתי
|
שואף מרחקים ומגיע
ומבין שלא.
|
לא המילים
אבל מה שלפניהן ומה שאחריהן
|
אתמול
מול הכחול הזה
נעלמת לי
|
יותר ממה שאני זוכר אני שוכח
|
לא רַק הַמֵּאַיִִן חָשׁוּב
בְּעִקָּר דַּוְקָא הַלְּאָן
לֹא מַה שֶּׁעָשוּ לָנוּ אֶלָּא בְּעִקָּר
|
מילים שלעולם אינן יפות כמו
הציפורים
|
לא סיזיפוס המעפיל הרה ביודעו
שלעולם ישמוט את משאו במעלה
אף לא רוכב נחוש על אופניו בדרכו
לאוכף שאחריו המורד
|
לאחר שנאכל הפרי
הופיע הפרח
|
אתם הענקתם לי את היקרה במתנות /
את אהבתכם./ מהוריכם ומהוריהם ומהורי הוריהם
נותרו עימי שאור החזון ושאר הרוח / אבל יותר ויותר
|
להביט, לבהות
לפעמים גם לעצום עיניים
|
מֵהַכְּפָר אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים בַּדֶּרֶךְ לַוָּאדִי
הַקּוֹלוֹת שָׁבִים וְעוֹלִים נֹכַח הַקַּרְקַע הַגְּזוּלָה
בֵּינָהּ לְבֵינֵינוּ הַחוֹמָה וְנוֹטְרֶיהָ
מַדִּים וּקְסָדוֹת וּמְטוֹלֵי גַּז
|
אני צולל בו מעמיק ומתכנס...
|
פקחתי עיניי ואת לצדי עם קמטי הגלים
עם שלוות פניכם
|
אני זוכר
לפני הזיכרון
את אמא שרה אותי
בחלומה
|
לפעמים
לא תכופות מדי
נטפלים אלי הזיכרונות
|
לפעמים אני רוצה ללכת
למקומות שאינם.
המקום שישנו יכול פחות ופחות להכיל אותי
|
לקראת שקיעה ניסיתי עוד לצבוע את ענני הערב בגוני מחשבותיי,
אבל האופק עם שרידי השמש מעליו הולט עד מהרה ורקיע קדורני גלש
להתערבל במים. קר בחוץ. אני יודע: זה מכבר הן השתלטו מצביאי
הלגיונות על רומא,
|
לשוטט איתך
במסעות
בנופים רחוקים וקרובים
|
צריף של שמונה מטרים רבועים
עם מיטה וארון ושולחן וארגז קרח
ושני ילדים אוהבים
רוחפים
|
השיר אינו מכיר אלא את עולמו.
|
כשתודעתי שבה משיטוטיה
חורש אני רואה
חורש אורנים
|
מה יש בו שאין בי -
זו לא הסערה ולא הרוגע
לא גלים סועים ולא שלוות בריכה ומי אפסיים
|
ראשונים זה לזה היינו
כשחוויתי
כשאדמת
|
מבוהלים ודחופים הבזיקו הזכרונות
רגע היא שחה עם שכנותיה והן
שואלות זו מזו דבר יום ביומו
הילדות מצחקות את ילדיהן
והארץ, כולה משקה...
|
היא לא רק קרקע ארץ קטנה.
בכל מסעותיי היא נישאת אתי מרוקמת ומתרקמת בהם
מולדתי היא ילדות של ירדן וכינרת
נואיבה עם ילדיי מתערבלים בכחול מכחול
|
מולדת היא לא תמיד רק ארץ-מולדת
|
בוא, אויקלידס
בוא נשתגע יחד
בוא נפנטז אקסיומות חדשות
|
חלמונית גדולה מזיחה
לפתע את הרעלה
|
מרגע שנולד החל למות,
ושלל אדוות ימיו הן ארג שמו.
|
אמש במיטתי נרדם
הספר על ברכיי באמצע הפיסקה
|
אורח לשעה ברפובליקת המילים העברית
המגוונת ומשתנה תדיר
חי כאן ועכשיו בין עבר לבין עתיד
תמיד בין
|
בערך בארבע לפנות בוקר
נעור מוחי החולם
ואני אתו
|
הכוכבים תלויים בשמי הלילה משכבר
|
הים הזה לא מעמיד פנים
הוא מחליף אותם
לא כמוני
|
אני זוכר
את אמא שרה אותי
בחלומה
שרה אותי עובר
|
אולם בתדר הפנימי תמיד
אני הנושא: נושא על שכמי
לפעמים נושא באשמה
|
מילים מתפוגגות כהבל ביום סגריר
|
חמש צנצנות של זיתים כתושים וכבושים
שני קילוגרמים שני קילוגרמים באחת
זיתים כבושים ממסיק אוקטובר
אפס שלוש בארץ זית שמן
|
לא שלל גוני שמשות ולא רקמת פרחי הגשם במורד
על שמלת ההר עד לכשף החמרה בין שפתי הואדי -
ומה נותר עוד ליד היוצר?
|
עוד לילה וכבר כהלומי חלום
אחד אחד הם מתגנבים
ממלונתם
|
אינך יכול בלי האבן הזאת אני יודע
לא כמו אז שהנחת לה לרבוץ באשר היא
ממריא לבדך פיקח ברוח הקסומה למחוזות
שאינם
|
מותי אינו טורד אותי
חיי כן
|
ואולי הוא רובה היורה חרטות לאחור כמו רמברנדט
המצייר את עצמו שוב ושוב
או ון-גוך
|
מצדי האחד אור
והצל נופל לפניי
ואני בתווך
|
האושר הזה החתום בעיניים,
ההולם הזה הקוצב לי קול זמר,
האומן הזה,
המוחש,
מלוא חופניים
|
בבוקר בבוקר בין חמש לחמש וחצי אולי
השינה מתוקה במיוחד
|
עט.
שרירות העט.
כמו הלב עטי שריר
ומשורר אותי
|
אולי לא כולי אמות, כלבלוב
תקוותו של הורטיוס
|
אתה בא הנה לחזר אחר הגבורה -
רואה, שומע, חש
|
שרוע על גבי אצל מושבת
השחפים המלבינה
|
הזמן פרוש לו כמוהו כמרחב ואני הולך בו
כדרך כל בשר וכדרכי לא מגלה בו עולמות אבל
|
כששלח ידו למאכלת השפיל אלוהים את עיניו
|
אפילו אז לא את עצמו העלה ועילה
כשחלם
|
רדוף אחריי נרוצה היא קוראת ואני
כורה לה אוזן מתאמץ
להדביקה
|
...וזיכרון שפרש ממרוצים לטווח קצר
|
ספרים עתיקים
אינם לוחשים את העתיד
|
ולא שבע
כי לא רעב הוא
עד כי קרס הלום
דמים
|
העננים הטעונים חופזים מזרחה
שם יתפרקו כמו
פצצות מצרר
|
זה לא רק הצוואר התפוס
מעט אני הופך פניי לאחור
וכשאני כבר סובב ומשקיף ורואה
אינני מתחרט כמעט על דבר
|
נופים שטרם ראיתי
אנשים שלא היכרתי עדיין
|
עיניי דומעות
אני מוחה את הדמעות
בשתי אצבעות תאומות
|
אבן מילואים ללב
יצאתי לשחר
|
אמש זהרו לי עינייך כוכבים
עכשיו לפנות בוקר השמיים מכוכבים
ובעיניי נוצצות עינייך.
|
הלילה מחוויר. חלקת
הים שרועה במי אפסיים
אבל ההר, הולל
|
את לא מתארת לעצמך כמה זה פשוט
|
כמעט כמו תמיד זה מתחיל בים, ואז
את
|
אשכולות ענבים כאלה לא אפפונו מאז
|
בדרך
מנגד לציפורי
נעור בי פרח גכגועים ראשון
|
האוויר עמד ואתה נמנמת
אחר כך אדווה שקופה לטפה אותך
וחיוך רטט על פניך
רוח אז נעורה, עננים עלו באופק והנה
|
כל כך הרבה מילים עוד מחכות בי
מילים ובנות מילים ומחרוזות
מהן בסבלנות אין קץ, מהן בעקצוצים:
|
עצי הפיקוס ברחובנו נטועים עמוק
במדרכה באדמה בחול. סעף שורשיהם סמוי מעין
ואיש איש לעצמו יונק מאקוויפר החוף אבל
|
כשההווה זרקור המפכפך בין מאורעות
|
מן היציעים אנחנו רואים אותו
מועד, נופל וקם, כושל אל המטרה
|
אנחנו יושבים זה מול זה עכשיו
אני וזכרה של אמא
אינני זוכר אף תמונה מעין זו
|
דווקא ככל שעברי גדל ומחריי מתמעטים
פוחת חלקו של הזיכרון בהווייתי
נוכח ערגת המסע ומשא הנפש
ותהודת התובנות
|
כמה קל לירות מבלי לראות
מבלי לנקוב בשם
|
פסו אמוניו במוות הזה המתנקז לעורקים
כדברי אלהים חיים שאותם
בתורתו ביקש
|
כשממש אין ברירה אני סוגר את החלונות
|
אני, פרנסיסקו גויה, אמן, אזרח מאזרחי מדריד
|
לאחרונה את מתכתבת לי כמעט בלי הפסקה
וכמה זה נפלא שאני פשוט לא מתרגל
|
אמש
היה זה בעיקר ריח הערמונים
וחומם וטעמם
|
"אין כחול שאין בו צהוב ואין בו כתום" (ו' ון-גוך)
|
הוא שוכב על גבו ועיניו
פקוחות מתחת לעץ
ועליו ציפורים.
|
אולי כמו באותו פרדוקס
מעולם לא הייתי אמור
|
ירח אדמוני צולל לו לאטו
בים של טרם בוקר
ובי - "גדול ואדמוני עולה ירח בהרים"
|
אבל אז
היא מתעוררת
חלומה ומהורהרת
וטווה את קו המחשבה -
|
איזה תסכול
להתעורר מתוך החלום המטופש
כשהאישה הזרה
|
לא מגן לו ורומח
גם לא משך בקשת וזרועי ידיו לא פזזו
|
הלחות הדביקה הזאת, התלוננה
|
אבל ביומיומיי במשעולך אני קוסם
אבל לילי לילך
|
המהנדס דדלוס לא תהה ולא שאל הרבה
בטרם תכנן ובנה אותו בשביל מינוס
|
אחר כך
כשהשכלתי מתלמידיי
היו השירים שקועים בחלומם
|
אלוהי הראשית שבת ביום השביעי ובשביתתו קידש אתו
את החיים
הפעם שלף אלוהי צבאותינו את חרבו מנדנה דווקא
|
ראי, כוכב נופל כאילו
(וזה כאילו אמיתי),
אך גם מפל של כוכבים
כלום לא יזיז לי:
|
רוב הזמן אני שותק
לא מתחמק ולא בוחר
כשאינני שתוק אני דובר בחלום
|
הרוח היא תמיד
באה מארבע כנפות
או ממחוזות הדמדומים שביניהן
כמו עולה כמו קטורת כמו אש תמיד
|
מולך טרפי געגועיי מרשרשים ברוח
|
ממש בשעת טרום שחר זו החביבה עליי פסק הגשם
וכבר אני דחוף להתפעם מסערות לבך החורפיות
|
כמו אד עלה מתהומות
מכסה ובולע ומחריש הכול
|
שתי אור פולש מבעד חרכי התריס
חושף מיפתח של דלת
|
מעולם לא נחלם לי חלום יפה יותר
|
את
עוד בשנתך אני כבר
בשנתי,
|
הבתים הזורמים ברחוב - צלליות
|
אתמול
באור מלא
תמונה מתמונות קצרות
|
שום חול לא מטפטף בשעוני
שמעולם לא היה בו חול
תמיד שמיים
|
בצעירותנו היה די לנו בשורשי אוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו
|
גַּם הַפַּעַם אֲנִי נִשָּא עַל גַּלִּים / מִתְחַתֵּר בָּהֶם
כְּמוֹ תָּמִיד גַּם הַפַּעַם
אֲנִי ׁשוֹחֶה אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי
|
גוני החושך.
כמעט כמעט הלילה מפנה את מקומו ליום.
|
זה מכבר הרי אילת חרבים מבלי גשם
אפילו עצי השיטים מתים עכשיו
|
כמוני כשחפים
נשאב אליך
חותר לבוא עד נפשך
אל תהילת הדומיה
|
בשובי
אני פורש לרווחה את...
|
ושוב אני צולל בו הלך מזדמן
הוא לא מתחנחן אני לא מתהולל
|
הכול כאן מלהגים או שותקים בשפת הים:
החבורה סביב השולחן מנגד
והזאטוט השב וחומק מאימו
הנאהבים המתבודדים מוקפי אדם
|
המים צלולים היום כמו שנתך
בבוקר בבוקר
|
בן הארץ, יליד בין צידונים ופלשת על
חד תורנית במים רבים
ורוח לעת מצוא מפיחה במפרשה, גם זה חסרון
לא יוכל להימנות
|
אבא צעיר עשרים-ו שועט בשלושים קמ"ש
על רולרבליידס הרוח בפנים ברחוב
דה-פרנק-בורז'ואה
|
כמה קינאתי כשראיתיך כך
רעב וכואב ולוהב
כמה קינאתי:
משורר מקהיל קהילות ברבים
ואת פחמי כאבם כובש
ליהלום
|
בצעירותנו די היה לנו בשורשי האוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו
|
[קטעים מפואמה - משירי העשור השלישי]
|
שום דבר לא בישר זאת ואף על פי כן
היה הים היום מופלא במיוחד
לדולפין נדמיתי בעיניי כשצלחתי את הדרו
|
נחל קדומים אני רואה חרב
אבל היום
הן תשחטו אף נביאי אמת בתאוותכם
|
ואני
שמעודי לא הייתי לוחם
שהייתי בסך הכול מחנך שזו
|
כמה אוויר יש בך וכמה כחול
וכחולים ושמשות ומה שביניהן
ורכות וסאון ולחישה ורוגע
|
פעם הייתי אניות בים סוער
מטולטל ורוגש
עתה מנהמתך ומפחז מימיך דבר לא נותר
זולתי אתה ובבואתך בי
|
נכון / שירה לומדים מן הטבע / אבל
|
קדימה אני שועט
להתחלה. עת הבוננות
כבר משרבט.
|
הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך
|
לא ברור אם המילים היו לו...
|
עכשיו אני מדביק אותך כמו במרוץ של מלאכים
והשרביט עובר מיד ליד
|
תחילה ראיתי את ירכייך
במכנסיים קצרים
ונפעמתי
|
- כשטבורך רואה ומצטמרר עורך
- כשירכיי סופקות על מותן וירך
|
תמונת ילדות צהבהבה: קיץ. נהריים.
אבא ניצב במרפסת ביתנו הסגורה, מביט על סביביו
ובידו מצלף הזבובים האימתני: "אני אראה לכם!"
מזרות עיניו, והעקיצות על עורנו מתחדשות לבקרים.
|
תמיד יהיו שירים בלתי גמורים
|
אני מתיישב לצד אהובתי על אבן גלילית בוואדי
שולף ומכין אתה כריכים של רגשות
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
אני שמח שסופסוף
הצלחתי להחדיר
באתר הסורר הזה
דרך ארץ. כן,
תלמידים, אני
מדבר על ההצהרה
התמוהה הזו
למטה. האתר הזה
לא בשבילכם. לכו
לעשות שיעורים.
עובדיה דואג
לציונים בסוף
הסמסטר |
|