|
נולד בשנת 1932 (כן, כן...)
מחנך (מורה; מנהל בית-ספר תיכון)
ביוגרפיה שירית:
1963 - 1956: פרסומים רבים במוסף לספרות של
"קול העם"
1996 - 1963: שתיקה מתמשכת והולכת
1996: "סיומו של משא ומתן עם העולם"
(הוצאת כרמל)
1998: "בעיקר שירי אהבה" (הוצאת כרמל)
2000: "קו המחשבה, האהבה וגם הים"
(הוצאת ספרי עתון 77)
2006 "כל נחלי נמשכים מן הים
והים עודנו מלא"
(הוצאת הקיבוץ המאוחד)
2009 שירת חיי - ג"ן שירים לאהובה
(הוצאת גוונים)
משב
נשאב
:
:
לפרוע את בלורית מחשבותיי
|
הַיָּם נָח
לֹא אֲנִי
אֲנִי חוֹתֵר בּוֹ לְיָמִים
טוֹבִים יוֹתֵר
|
עכשיו מסתערים הכוחות שלנו
על ילדה בת שלוש עשרה
מתה
|
בנשק נלחמים אפילו בנשק
אפילו באבן
|
בעקבי לבי
אני חוזר מכאן מזרחה
אל עירי על שפת חולות השמש
|
לא, לא תהילת עולם, בכלל לא תהילה,רק יום אחד
הפעם ולא ההוא מבראשית, סתם יום, היום, יומי שלי
|
העננים מנומנמים בינואר הקר הזה
וכבר הים כמנהגו
כהרגלי
|
שישים ושש שנים שתקת לי
את חידתך.
|
תשע עשרה שנים נאלמתי ונפתלתי
|
בא יומך, אבא, סוף-סוף בא.
|
כאן טבור הים. בעולם
ששני שלישי פניו אוקינוסים וימים
כל מקום הוא טבורו של ים
|
אֲנִי אֲנִי.
יְחִידָאִי.
בֶּן-חוֹרִין כְּכָל שֶׁנִּתָּן.
|
יש שירים שלא ייכתבו
לעולם
|
לא את קולך שמעתי בגן ויראתי
קולי הוא
אין רוח היום
|
ונכדך. קצר-רוח אך נירגש כים. ניבו של ים. ניבך.
הן לא מכבר יחדיו בונים הייתם כאן, על שפתו ובשפתו,
ארמונות של חול, צדפים ומיתולוגיה, ואחר-כך עונדים לגוויכם
|
כבן ארבעים הצטרפתי לריצות השדה של תלמידיי במעלה הגבעות
ובמורדותיהן בשביליהם ובשבילם / להיות
|
היטב אני זוכר את חלומות נעורינו
ושיח ושיג של בשלות גם לאחר
שחצינו את קו השבר
|
ירדתי לים לעמת
את חוק ארכימדס עם כוח הכבידה
|
אני משורר
ואת לא אוהבת שירה
|
...והדמיון, ההזיות ותעתועי הרוח מושקי טפטפת
נחלצים כמו טלסקופ מתוך עצמם, מתוך עצמנו...
|
אינני עיוור
ואני אוהב את גוני הירוק שבעצים
את חרציות השמש
ושדות בוערים של פרג
|
אף פעם לא הבנתי באמת את האינסוף
מי לא הכיר יש שעכשיו שוב אינו
מבחינה זו האין ישנו
|
כי אני זוכר את
שפת ילדותי ולשון נעוריי ואת שיח עלומיי ובגרותי גם
לאחר שחציתי את קו השבר
|
איתך אני רואה את פריז בשתי זוויות ראייה
מאזין לה במערכת קואדרופונית
|
כמה מאושרים היו אף אם
טרם ידעו זאת
|
בדיוק עכשיו
חמישים ושלוש שנים ומשהו אחרי
שוב אני חייב שוב להגיד לך
|
כמו אי געשי אשקע
בבוא יומו עד ש
ימוג
|
אמא פרנסה אותי בספוני אהבתה
|
אני שרוע בכיסא נוח על הדשא,
|
אמש שוב נרדמת אל תוך הספר ואני
הקרנתי מעליי שקופיות של זיכרון מן הימים ההם
|
כמעט אני מגיע כשעצי הפנסים
עוצמים את עיניהם לישון
|
גם אני מסתייג ממלאכים
לעיתים קרובות מדיי
|
אפילו בלי משים אתה נע בזמן ונזכר
בילדותך או באהבה רחוקה
|
כשאת פוקחת את שפתייך אני
גומע את קולך
|
כשעליתי מן המים
ראיתי את שתי הצעירות של פיקאסו
רצות...
|
את שמחה את שמחותיי
יותר משאני עצוב את עצבונייך
|
רמזור בצומת
כל רמזור עם אופציות משלו
|
לא מוחמד אני
וכל ההרים שבעולם גולשים אלי ברשת
|
חייל יפה קרא משה גרשוני לתמונת
|
נכון ש
אני אוהב ללכת
אבל יותר מכול אני מכור למעלה ההר וקמרוניו
|
במרחק מאה שנות מולדת שכחנו
גלות מהי
|
היא מרמה
אבל בלעדיה לא הייתי
יכול לראות גם בסגור ובאפל שבימים
|
"כי לא יראני אדם וחי"
[שמות לג 20]
|
שירים אמר פול ולרי
לא עושים מרעיונות
|
על דעת הקהל, בלי שים לב למקום
מודה אני
|
...אבל תמיד
כשאני מביט פנימה
אני מגלה
ש...
|
גיחון אני
ובריכת יומי מתמלאת ממימיי
אני שותה ממנה ושב ומקר
|
מים
גם מים שלנו
לא תמיד רק שלנו
|
לא התחלה חדשה
לא בגיל הזה אבל
בפנייה יש תמיד לפחות קורטוב
של חידוש
|
זהו שיר על עננים
על נשיאים ועבים וקלים
|
עם הדם הכהה הקולח בצינורית
מן הווריד מפכפכות המחשבות
|
איתם אני נוהר ברוח
שבלעדיה אין עולם
|
ים של דגל אדום, של גלי מעמקים,
|
אם כבר ליפול, ליפול למען
למען שמש למשל
|
המילים שלחשתי לך
המילים שהחרשתי
|
אין מה לדבר:
אחר-כך שוב לא היו
התעלסויות בראשית כאלה.
|
מחצית שנותיי היה לי בית
לחזור אליו מנדודיי
|
ברזל לקחת
ועשית לך צלם ציפור
או זחל
|
כשהוא מרכין ראשו כלפיי
בריזה מצוננת מחוללת מסוף הים
ועד סופי
|
עצי השיטים עודם עומדים פה
|
הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך
|
מתאמצים לעקוף תלוליות כאב
בדרך עץ החיים
|
שוב ושוב בארה של אמא עולה, עולה לי
מתגלגלת ועולה ושורה כנגדי
|
הבוקר התעוררתי מתוך חלום.
בעצם אולי לא "הבוקר": "גם הבוקר".
שנתי טובה ועמוקה מחלומותיי, כמוה
|
ואז הוא פנה בצומת והגיח מולי
|
לא את בואי בישר המלאך גבריאל ואת
מעולם לא נרתעת מבשורתי אבל
|
כל הדרך, מהלך שלושת ימים כמעט
החריש
שלוש פעמים ראינו מזרח שמש
פעמיים כיסנו צל הרים בבואו
|
משקיף כמו מרפסת של בית על מה שירצה
משקיף מחמוד דרוויש גם על שמו של
אבו-לטייב אלמותנבי
הנוסע מסוריה למצרים על סוס השיר
|
השמים אינם צריכים לי גם העצים לא
אפילו הים המאמץ אותי אל חיקו, ומה תכלית
שיקרנו אליי?
|
היום שבו נמצאת לי התחיל
כמו כל יום שקדם לו אבל
|
נשימתך טובה לי והסתיו לוחש בלילה
|
אני נמוג, עוד נצח ואיני
רק מים ושמים ואני
|
גננו הולך וחרב אך הלב
לא יודע שובעה
ופולחן המוות איתו. אנחנו
שועטים
|
המילים מגיעות אליי מן האוויר
|
שוב את פוקחת את גופי
פשוטה ועורה ועיניי
אורות
|
בניגוד לשמועה
עוף השמיים לא הוליך את הקול
|
אבל הוא
בכיר טייסי האור
התעלה ככל שאנחנו
שפלנו
|
אכן
לפעמים צילום אחד מספיק כדי
לתפוס מקום בדברי ימי הנצח
ולאבד את אאורידיקה
|
לא כך היה אלא כך:
בראשית בחרנו.
בזעת אפנו אכלנו לחם ושכרנו
|
עוד לא אמצע יולי וכבר
המים חמימים מדי כמו
קפה פושר
|
כל כך הרבה דברים ממני את אוצרת / דברים
שנמחקו בי מבלי דעת ונשארו צרובים רק בך / אך
|
מעולם לא הייתי עיר פרזות
הקלות הזאת שבה אחרים נפתחים
|
כשצילמת אותי לראשונה בעינייך
ועוד לא פיתחת
|
בין גשם לגשם
כשרוח צד קוצפת סועה במפרשיי
הפלגתי אתמול הזוי בטיילת
|
היא שמרה אותם צפונים
לשווא הנסיונות
לפענח
|
ממימיו שותה
ומשמשו אוכל
ובסוכתו הוא לן
|
הים נושם הלילה בשקט בשקט
שרוע על גבו ופניו לשמיים
ההפוכים המתנוצצים
|
וגם בכך אנו דומים -
אתה שאין לך שיעור בזמן
ואני שכל הזמן לומד את שיעורי -
ששנינו משיגים שאין גדה אחרת,
|
המרחק בין כאן ושם הוא ו' החיבור
|
רק אני יודע את רוב מגרעותיי
והן רבות
|
בבוקר בקפה מסריק מול הכיכר המוריקה
הופנטתי על-ידי עורב דואה (או שמא זו היתה צוצלת?)
מחקה מטוס
|
בעצם הימים המופלגים האלה שבתי
לזהבים של ילדותי
|
אני מפהק
אינני עייף אבל תוך כדי קריאה
אני מפהק פי נפער לרווחה
ורואותיי דומעות
|
זה תלוי אמרת לי ולא אמרת במה
|
צריך לכתוב על זה לעיתון
אמרת
|
לאחר שגורש מגן-עדן
הלך אדם לאוניברסיטה ונעשה
|
מבשר על דיאטת רזון לאויבים כואבים
להנאתם של שומעי לקחו -
ת"ק פרסה רחוק אני מהם
|
אך מרגע שצפת ועלית מלפניי
|
את נוטלת ממתק. לא מביטה בי. אני לשמאלך, אני איתך
|
כשאמות
לא אל אבי ואל אמי אאסף
|
עם שחר חמושים בקנאות לוהטת
ניכנס אל הערים המופלאות
|
אין לי בררה. ממש אין לי. עליי לפנות בספרייתי מקום
לספרים חדשים הנערמים בלי סדר.
|
לא חלם אותי איש
לפני היותי
|
לא מכבר
יצאתי ממקומי בלוח הראשון בטריפטיכון
|
ימים רבים חלפו מאז באתי, עשרות אלפים. וככל שהם באים בי אני
מוסיף ותוהה על עולמי, אף שברי לי כי שני נוסחים לו: אני בעולם
- והעולם שהוא אני. גם אני טעמו של עולם, כמו הים הפתוח המשתרע
תחתיי. גם
|
לא רק ביומיום
יד ימיני היא הפעלתנית מבין השתים
|
באמצע הלילה אני מתעורר
למראה ברוש עטור שמש על כתף ההר
מעל מנזר סנטה קתרינה
אצל הקפלה הקטנה
|
שמים כתומים צובעים
את השקט
|
היהודי הנצחי אינו גר כאן עוד
הכאב ההוא אבי הנצח פסק מכבר
וזכרו אינו מזין אלא את צדקתו של הכובש, את פריחת יוהרתו
|
אבות אבותיי
נבחרו להיות עם סגולה
|
מתחילה
לא היה אלא שביל עזים
שנכבש ברגלי העדר בשינו בקיבתו
|
ואז המראנו.
לפעמים הגבהנו עוף
ויש שרק ריחפנו עם שגאל מעל גגות
מעל מהמורות
|
כמו הים שאת שפתו את נושמת
|
שרוע על גבי אסור ביתרים לחים של ים
|
כשהייתי ילד
ירדתי עם אבי מעל פסגת הר הצופים
|
לא לקלס את הזמן שחלף באתי
|
שואף מרחקים ומגיע
ומבין שלא.
|
לא המילים
אבל מה שלפניהן ומה שאחריהן
|
אתמול
מול הכחול הזה
נעלמת לי
|
יותר ממה שאני זוכר אני שוכח
|
לא רַק הַמֵּאַיִִן חָשׁוּב
בְּעִקָּר דַּוְקָא הַלְּאָן
לֹא מַה שֶּׁעָשוּ לָנוּ אֶלָּא בְּעִקָּר
|
מילים שלעולם אינן יפות כמו
הציפורים
|
לא סיזיפוס המעפיל הרה ביודעו
שלעולם ישמוט את משאו במעלה
אף לא רוכב נחוש על אופניו בדרכו
לאוכף שאחריו המורד
|
לאחר שנאכל הפרי
הופיע הפרח
|
אתם הענקתם לי את היקרה במתנות /
את אהבתכם./ מהוריכם ומהוריהם ומהורי הוריהם
נותרו עימי שאור החזון ושאר הרוח / אבל יותר ויותר
|
להביט, לבהות
לפעמים גם לעצום עיניים
|
מֵהַכְּפָר אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים בַּדֶּרֶךְ לַוָּאדִי
הַקּוֹלוֹת שָׁבִים וְעוֹלִים נֹכַח הַקַּרְקַע הַגְּזוּלָה
בֵּינָהּ לְבֵינֵינוּ הַחוֹמָה וְנוֹטְרֶיהָ
מַדִּים וּקְסָדוֹת וּמְטוֹלֵי גַּז
|
אני צולל בו מעמיק ומתכנס...
|
פקחתי עיניי ואת לצדי עם קמטי הגלים
עם שלוות פניכם
|
אני זוכר
לפני הזיכרון
את אמא שרה אותי
בחלומה
|
לפעמים
לא תכופות מדי
נטפלים אלי הזיכרונות
|
לפעמים אני רוצה ללכת
למקומות שאינם.
המקום שישנו יכול פחות ופחות להכיל אותי
|
לקראת שקיעה ניסיתי עוד לצבוע את ענני הערב בגוני מחשבותיי,
אבל האופק עם שרידי השמש מעליו הולט עד מהרה ורקיע קדורני גלש
להתערבל במים. קר בחוץ. אני יודע: זה מכבר הן השתלטו מצביאי
הלגיונות על רומא,
|
לשוטט איתך
במסעות
בנופים רחוקים וקרובים
|
צריף של שמונה מטרים רבועים
עם מיטה וארון ושולחן וארגז קרח
ושני ילדים אוהבים
רוחפים
|
השיר אינו מכיר אלא את עולמו.
|
כשתודעתי שבה משיטוטיה
חורש אני רואה
חורש אורנים
|
מה יש בו שאין בי -
זו לא הסערה ולא הרוגע
לא גלים סועים ולא שלוות בריכה ומי אפסיים
|
ראשונים זה לזה היינו
כשחוויתי
כשאדמת
|
מבוהלים ודחופים הבזיקו הזכרונות
רגע היא שחה עם שכנותיה והן
שואלות זו מזו דבר יום ביומו
הילדות מצחקות את ילדיהן
והארץ, כולה משקה...
|
היא לא רק קרקע ארץ קטנה.
בכל מסעותיי היא נישאת אתי מרוקמת ומתרקמת בהם
מולדתי היא ילדות של ירדן וכינרת
נואיבה עם ילדיי מתערבלים בכחול מכחול
|
מולדת היא לא תמיד רק ארץ-מולדת
|
בוא, אויקלידס
בוא נשתגע יחד
בוא נפנטז אקסיומות חדשות
|
חלמונית גדולה מזיחה
לפתע את הרעלה
|
מרגע שנולד החל למות,
ושלל אדוות ימיו הן ארג שמו.
|
אמש במיטתי נרדם
הספר על ברכיי באמצע הפיסקה
|
אורח לשעה ברפובליקת המילים העברית
המגוונת ומשתנה תדיר
חי כאן ועכשיו בין עבר לבין עתיד
תמיד בין
|
בערך בארבע לפנות בוקר
נעור מוחי החולם
ואני אתו
|
הכוכבים תלויים בשמי הלילה משכבר
|
הים הזה לא מעמיד פנים
הוא מחליף אותם
לא כמוני
|
אני זוכר
את אמא שרה אותי
בחלומה
שרה אותי עובר
|
אולם בתדר הפנימי תמיד
אני הנושא: נושא על שכמי
לפעמים נושא באשמה
|
מילים מתפוגגות כהבל ביום סגריר
|
חמש צנצנות של זיתים כתושים וכבושים
שני קילוגרמים שני קילוגרמים באחת
זיתים כבושים ממסיק אוקטובר
אפס שלוש בארץ זית שמן
|
לא שלל גוני שמשות ולא רקמת פרחי הגשם במורד
על שמלת ההר עד לכשף החמרה בין שפתי הואדי -
ומה נותר עוד ליד היוצר?
|
עוד לילה וכבר כהלומי חלום
אחד אחד הם מתגנבים
ממלונתם
|
אינך יכול בלי האבן הזאת אני יודע
לא כמו אז שהנחת לה לרבוץ באשר היא
ממריא לבדך פיקח ברוח הקסומה למחוזות
שאינם
|
ואולי הוא רובה היורה חרטות לאחור כמו רמברנדט
המצייר את עצמו שוב ושוב
או ון-גוך
|
מותי אינו טורד אותי
חיי כן
|
מצדי האחד אור
והצל נופל לפניי
ואני בתווך
|
האושר הזה החתום בעיניים,
ההולם הזה הקוצב לי קול זמר,
האומן הזה,
המוחש,
מלוא חופניים
|
בבוקר בבוקר בין חמש לחמש וחצי אולי
השינה מתוקה במיוחד
|
עט.
שרירות העט.
כמו הלב עטי שריר
ומשורר אותי
|
אולי לא כולי אמות, כלבלוב
תקוותו של הורטיוס
|
אתה בא הנה לחזר אחר הגבורה -
רואה, שומע, חש
|
שרוע על גבי אצל מושבת
השחפים המלבינה
|
הזמן פרוש לו כמוהו כמרחב ואני הולך בו
כדרך כל בשר וכדרכי לא מגלה בו עולמות אבל
|
כששלח ידו למאכלת השפיל אלוהים את עיניו
|
אפילו אז לא את עצמו העלה ועילה
כשחלם
|
רדוף אחריי נרוצה היא קוראת ואני
כורה לה אוזן מתאמץ
להדביקה
|
...וזיכרון שפרש ממרוצים לטווח קצר
|
ספרים עתיקים
אינם לוחשים את העתיד
|
ולא שבע
כי לא רעב הוא
עד כי קרס הלום
דמים
|
העננים הטעונים חופזים מזרחה
שם יתפרקו כמו
פצצות מצרר
|
זה לא רק הצוואר התפוס
מעט אני הופך פניי לאחור
וכשאני כבר סובב ומשקיף ורואה
אינני מתחרט כמעט על דבר
|
נופים שטרם ראיתי
אנשים שלא היכרתי עדיין
|
עיניי דומעות
אני מוחה את הדמעות
בשתי אצבעות תאומות
|
אבן מילואים ללב
יצאתי לשחר
|
אמש זהרו לי עינייך כוכבים
עכשיו לפנות בוקר השמיים מכוכבים
ובעיניי נוצצות עינייך.
|
הלילה מחוויר. חלקת
הים שרועה במי אפסיים
אבל ההר, הולל
|
את לא מתארת לעצמך כמה זה פשוט
|
כמעט כמו תמיד זה מתחיל בים, ואז
את
|
אשכולות ענבים כאלה לא אפפונו מאז
|
בדרך
מנגד לציפורי
נעור בי פרח גכגועים ראשון
|
האוויר עמד ואתה נמנמת
אחר כך אדווה שקופה לטפה אותך
וחיוך רטט על פניך
רוח אז נעורה, עננים עלו באופק והנה
|
כל כך הרבה מילים עוד מחכות בי
מילים ובנות מילים ומחרוזות
מהן בסבלנות אין קץ, מהן בעקצוצים:
|
עצי הפיקוס ברחובנו נטועים עמוק
במדרכה באדמה בחול. סעף שורשיהם סמוי מעין
ואיש איש לעצמו יונק מאקוויפר החוף אבל
|
כשההווה זרקור המפכפך בין מאורעות
|
מן היציעים אנחנו רואים אותו
מועד, נופל וקם, כושל אל המטרה
|
אנחנו יושבים זה מול זה עכשיו
אני וזכרה של אמא
אינני זוכר אף תמונה מעין זו
|
דווקא ככל שעברי גדל ומחריי מתמעטים
פוחת חלקו של הזיכרון בהווייתי
נוכח ערגת המסע ומשא הנפש
ותהודת התובנות
|
כמה קל לירות מבלי לראות
מבלי לנקוב בשם
|
פסו אמוניו במוות הזה המתנקז לעורקים
כדברי אלהים חיים שאותם
בתורתו ביקש
|
כשממש אין ברירה אני סוגר את החלונות
|
אני, פרנסיסקו גויה, אמן, אזרח מאזרחי מדריד
|
לאחרונה את מתכתבת לי כמעט בלי הפסקה
וכמה זה נפלא שאני פשוט לא מתרגל
|
אמש
היה זה בעיקר ריח הערמונים
וחומם וטעמם
|
"אין כחול שאין בו צהוב ואין בו כתום" (ו' ון-גוך)
|
הוא שוכב על גבו ועיניו
פקוחות מתחת לעץ
ועליו ציפורים.
|
אולי כמו באותו פרדוקס
מעולם לא הייתי אמור
|
ירח אדמוני צולל לו לאטו
בים של טרם בוקר
ובי - "גדול ואדמוני עולה ירח בהרים"
|
אבל אז
היא מתעוררת
חלומה ומהורהרת
וטווה את קו המחשבה -
|
איזה תסכול
להתעורר מתוך החלום המטופש
כשהאישה הזרה
|
לא מגן לו ורומח
גם לא משך בקשת וזרועי ידיו לא פזזו
|
הלחות הדביקה הזאת, התלוננה
|
אבל ביומיומיי במשעולך אני קוסם
אבל לילי לילך
|
המהנדס דדלוס לא תהה ולא שאל הרבה
בטרם תכנן ובנה אותו בשביל מינוס
|
אחר כך
כשהשכלתי מתלמידיי
היו השירים שקועים בחלומם
|
אלוהי הראשית שבת ביום השביעי ובשביתתו קידש אתו
את החיים
הפעם שלף אלוהי צבאותינו את חרבו מנדנה דווקא
|
ראי, כוכב נופל כאילו
(וזה כאילו אמיתי),
אך גם מפל של כוכבים
כלום לא יזיז לי:
|
רוב הזמן אני שותק
לא מתחמק ולא בוחר
כשאינני שתוק אני דובר בחלום
|
הרוח היא תמיד
באה מארבע כנפות
או ממחוזות הדמדומים שביניהן
כמו עולה כמו קטורת כמו אש תמיד
|
מולך טרפי געגועיי מרשרשים ברוח
|
ממש בשעת טרום שחר זו החביבה עליי פסק הגשם
וכבר אני דחוף להתפעם מסערות לבך החורפיות
|
כמו אד עלה מתהומות
מכסה ובולע ומחריש הכול
|
שתי אור פולש מבעד חרכי התריס
חושף מיפתח של דלת
|
מעולם לא נחלם לי חלום יפה יותר
|
את
עוד בשנתך אני כבר
בשנתי,
|
הבתים הזורמים ברחוב - צלליות
|
אתמול
באור מלא
תמונה מתמונות קצרות
|
שום חול לא מטפטף בשעוני
שמעולם לא היה בו חול
תמיד שמיים
|
בצעירותנו היה די לנו בשורשי אוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו
|
גַּם הַפַּעַם אֲנִי נִשָּא עַל גַּלִּים / מִתְחַתֵּר בָּהֶם
כְּמוֹ תָּמִיד גַּם הַפַּעַם
אֲנִי ׁשוֹחֶה אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי
|
גוני החושך.
כמעט כמעט הלילה מפנה את מקומו ליום.
|
זה מכבר הרי אילת חרבים מבלי גשם
אפילו עצי השיטים מתים עכשיו
|
כמוני כשחפים
נשאב אליך
חותר לבוא עד נפשך
אל תהילת הדומיה
|
בשובי
אני פורש לרווחה את...
|
ושוב אני צולל בו הלך מזדמן
הוא לא מתחנחן אני לא מתהולל
|
הכול כאן מלהגים או שותקים בשפת הים:
החבורה סביב השולחן מנגד
והזאטוט השב וחומק מאימו
הנאהבים המתבודדים מוקפי אדם
|
המים צלולים היום כמו שנתך
בבוקר בבוקר
|
בן הארץ, יליד בין צידונים ופלשת על
חד תורנית במים רבים
ורוח לעת מצוא מפיחה במפרשה, גם זה חסרון
לא יוכל להימנות
|
אבא צעיר עשרים-ו שועט בשלושים קמ"ש
על רולרבליידס הרוח בפנים ברחוב
דה-פרנק-בורז'ואה
|
כמה קינאתי כשראיתיך כך
רעב וכואב ולוהב
כמה קינאתי:
משורר מקהיל קהילות ברבים
ואת פחמי כאבם כובש
ליהלום
|
בצעירותנו די היה לנו בשורשי האוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו
|
[קטעים מפואמה - משירי העשור השלישי]
|
שום דבר לא בישר זאת ואף על פי כן
היה הים היום מופלא במיוחד
לדולפין נדמיתי בעיניי כשצלחתי את הדרו
|
נחל קדומים אני רואה חרב
אבל היום
הן תשחטו אף נביאי אמת בתאוותכם
|
ואני
שמעודי לא הייתי לוחם
שהייתי בסך הכול מחנך שזו
|
כמה אוויר יש בך וכמה כחול
וכחולים ושמשות ומה שביניהן
ורכות וסאון ולחישה ורוגע
|
פעם הייתי אניות בים סוער
מטולטל ורוגש
עתה מנהמתך ומפחז מימיך דבר לא נותר
זולתי אתה ובבואתך בי
|
נכון / שירה לומדים מן הטבע / אבל
|
קדימה אני שועט
להתחלה. עת הבוננות
כבר משרבט.
|
הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך
|
לא ברור אם המילים היו לו...
|
עכשיו אני מדביק אותך כמו במרוץ של מלאכים
והשרביט עובר מיד ליד
|
תחילה ראיתי את ירכייך
במכנסיים קצרים
ונפעמתי
|
- כשטבורך רואה ומצטמרר עורך
- כשירכיי סופקות על מותן וירך
|
תמונת ילדות צהבהבה: קיץ. נהריים.
אבא ניצב במרפסת ביתנו הסגורה, מביט על סביביו
ובידו מצלף הזבובים האימתני: "אני אראה לכם!"
מזרות עיניו, והעקיצות על עורנו מתחדשות לבקרים.
|
תמיד יהיו שירים בלתי גמורים
|
אני מתיישב לצד אהובתי על אבן גלילית בוואדי
שולף ומכין אתה כריכים של רגשות
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
כל כך הרבה
סלוגנים יש על
42, אבל אף אחד
עדיין לא אמר את
האמת האיומה -
אין למספר הזה
שום משמעות. זה
סתם נסיון ארור
של דאגלוס אדאמס
להשאיר חותם על
האנושות! אני
אומר: די!
מספיק! דאגלוס
אדאמס מת, אנו
כבר לא צריכים
להיכנע לרשעות
שלו!
די ל42!
די! |
|
