|
 תמונה שנתנה לי השראה פעמים רבות מאוד. מבט נוקב. |
וולפי נולדה לה אי שם בסוף שנת 1987. מאז ומעולם
נמשכה ליצירה בעיקר לכתיבה וציור.
(ומכיוון שאין לה סורק לא תוכל לפרסם את ציוריה...
עצוב!)
גרה בעיר נידחת שאם שומעים עליה בחדשות זה תמיד משהו
רע.
בעלת חברים מכל הגילאים, המינים ושריטות למיניהן
שהשפיעו רבות על הכתיבה שלה.
יכולה לבהות במשך שעות בקיר לבן ולראות שם יצירות
אומנות מרהיבות ולקבל השראה.
מכורה לשוקולד לכל סוגיו (חוץ מהלבן... כי שוקולד
לבן זה לא שוקולד!) ודברים מתוקים בכלל...
בליל ירח מלא סביר להניח שתראו אותה יושבת בוהה בירח
ומייללת.
וכרגע היא מרגישה תסכול מסויים על כך שאין לה מושג
מה לכתוב עוד... היא תמיד הייתה גרועה בחשיבה תחת
לחץ.
"אנחנו הרי לא בטוחות שהבחור שלנו בכלל מעוניין בבחורות, היה
קצת משעמם לאחרונה ו... אולי כדאי שנבדוק את זה אחת ולתמיד...
אתן יודעות, אם הוא כן או לא?" דיינה חייכה שוב את חיוך חושף
השיניים שלה.
|
"אל תעזוב אותי...", היא התחננה, "בבקשה..." הפנים שלה הביעו
כאב חד כל כך שלא יכולתי להסתכל עליה. "אל תעזוב אותי...",
הידקתי את ידיי סביבה אבל לא הצלחתי להחזיק בה, היא החלה
להעלם. "אל תעזוב אותי...", התחלתי לצנוח, היא התרחקה ממני,
"לא!" הצעקה בקעה מגרוני
|
אתה מחבק אותי ואומר שזה יעבור
אבל אני פוחדת שזה יחזור
|
הוא היה תמיד שם בשבילה
דאג וחיבק,
נתן ביטחון
|
איך שהוא אהב לשכב מתחת לשורשי אחד העצים ולהתכרבל.
להנות מקרני השמש של אמצע היום שריצדו באקראי על פרוותו.
השלווה ההיא.
הוא מתגעגע לאותם הימים.
|
כשהרימה מבט ראתה אותו מתבונן בה.
ניצוץ הופיע בעיניה והיא החלה להתקדם לכיוונו בצעדים קטנים.
הוא נעמד בהפתעה, מנסה להבין את מה שקורה: האם חולם הוא או שזו
המציאות?
והנה היא כבר עומדת מולו, קטנה כל כך, עם מבט מתחנן.
|
|
|
למה לחשוב על
כולם עם
תחתונים, כשאפשר
בלי? |
|
