|
"הצד הזה מובן יותר
אבל נסי גם צד אחר
הזמן להתעורר
דמויות קטנות אומרות לה איך
להתלבש ולחייך.
היא שמה בקופסא
זה מה שהיא עושה.
את כל אותם החלומות
שילדים חולמים להיות
היא שמה בקופסה
את התמונה של הילדה
שהיא הייתה כשהיא נולדה
היא שמה בקופסה."
המשך לסיפור, "פרח קטן גם לקמיל"
ואז אני שוב ברחוב, הולך בין מכוניות נוסעות וילדים רצים,
כאילו כולם ממשיכים חוץ ממני, אחד מהילדים נתקע בי, "אתה לא
צריך להיות בבית ספר?" שאלתי והוא צחק, "שבת היום" אמר ורץ.
שבת, צחקתי לעצמי, איזה מזל שאני לא מאמין באלוהים
|
"אני באמת שואל, את לא נורמלית?"
תמר משכה בכתפייה.
"נו, אז?" הוא שאל
"מה?"
"הטוסט! איפה הוא?"
היא שתקה והביטה בטוסטר
|
מאז תמיד שאלו איתי אם הייתי בפנים. משעשעת המילה הזו "בפנים"
כאילו שבאמת מתכוונים למפלצת, אז כן בתוכה כן הייתי.
'לא', הם עונים בצחוק, 'התכוונו בפנים, אתה יודע במלחמה, בתוך
לבנון' נותנים חיוך נבוך ומשפילים מבט. 'לא, בבפנים הזה לא
הייתי' הייתי בחוץ אבל, כן
|
הוא נגע עם קצות אצבעותיו בזכוכית השקופה והלך עם האיש הכחול
שלא קשור לסיפור הירוק שלנו, "אני בכלל מסיפור אחר" לחשתי אבל
הוא כבר לא שמע. על הזכוכית היה לב קטנטן בתוך ים אדים לבנים,
ניסתי למחוק אותו אבל הוא היה מצידה השני של הזכוכית, 'סוף
שמח' אני לוחשת.
|
הילדה העבירה את אצבעותיה הקטנות בשערה החלק וניסתה להשוות לו
מראה מסודר, היא החלה מתקדמת לאיטה על החומה, ידיה זרוקות
לצידי גופה בשוויון נפש ועיניה מביטות בי בשקט.
|
"אני יכולה להיות רעה!" צעקה קמיל ונעמדה, "באמת? את רעה? למה,
פעם היית מגעילה למישהו? היית כלבה? שיקרת? השתכרת? עישנת?
סמים? משהו?" שירה צחקה, קמיל עזבה ועברה לשבת ליד הבר, היא
הזמינה לעצמה פיניש ואין לי מושג איך, כי היא עוד לא בת שמונה
עשרה.
|
- "כן, מילים מתקשרות, כמו נפטר, התאלמן או התאבד."
- "התאבדות לא נקראת."
- "למה?"
- "כי זה כמו להגיד שאנחנו כל הזמן שומעים את המילה שמש
בביטויים כמו יום יפה או בוקר טוב"
|
"אבל לא הסכמתי לצאת ורק עמדתי שם באמצע הכיתה וצעקתי עליה עד
שנגמר השיעור". נטע התחפרה בתוכי כמו גרגיר אפון קטן ואני
חיבקתי אותה חזק וקרוב ללב, זזתי קדימה ואחורה מזמזמם את השיר
'אני ואתה נשנה את העולם'.
|
וחודרת באגרסיביות לנבכי אישוניך הזעירים
רק על מנת לשמוע לחישת גל פעוטה,
או משב רוח של כנפי הפרפר.
|
על הזכרונות
שמציפים
ומאות, מליוני החיוכים שלא צילמתי.
|
יהודה אמר לי שהבגידה מתוקה
ועלי הדפנה נשרפים בשערותי
הוא משאיר את חלוק הנחל על הארץ זבת החלב.
והולך.
|
פעם ניסתי לשנות את העולם,
פעם,
כשעוד הייתי קטנה.
|
ומקללת בשתיקה
את הילדות הישנה
|
רק לצפות מבעד בחלון
ברסיסי גן עדן מתנפצים לי על פרחי הגן.
|
מסוג השלדים שיש בספינות שלוחמות בפיטר פן
ומוצבים בקצה התורן, נוגעים בשמיים.
הילדה הקטנה יושבת בקצה המיטה ונותנת לי חיוך
|
המציאות תלויה באויר
על חוט דייגים ללא קרס,
|
אתה אוהב לענות אותי,
מוסיף לי עוד משקולות על כוחות שכבר אין לי
|
לנסוק על כנפי הנשרים,
לחתוך את כנפי היונה בפצירה
ולחבק אותה באהבה.
|
אבל הקיר כצוחק בלעג לכסילות שבכולנו
קורץ לי ומחזיר לי את הפתק ליד
כשהזוגות פונים אחד מול השני
ומכוונים רובים לרווח שבין העיניים.
|
ונותנת לו להימלט מכל החורים
כדי שישרף באור השמש
|
המשך לסיפור "ארץ לעולם לא"
אני עדיין שומע את המילים של שירה מהדהדות לי בראש, "מטורף",
"חולני", גם הצבא חושב ככה, אבל לו יש ניסוח יותר עדין, "לא
כשיר". הניסוח של צהל יותר מעליב כי כששירה אמרה לי את זה אז
עדיין יכולתי לשכנע את עצמי שהיא רק צוחקת, אבל כאש
|
המשך לסיפור "עננים סגולים מעל ים אדום"
איתמר ניגש לארון ומניח עליו פרח קטן בצבע לבן, הוא נישאר
לעמוד שם ככה במשך כמה דקות ואז עלה על האופנוע שלו ונסע, עזב
את קמיל לישון בשקט.
|
|
|
בורקס
סייבר-סקס
ו...
במה חדשה? |
|
