|
למכירה-
שניים וחצי סנטימנטים
שנת 86', כישנים
למבינים בלבד.
היצירות "ג'ימאלאיה", "קיץ" ו- "פז"
מומלצות ע"י המערכת.
"הכנסייה של אלביס", זעקה הכותרת בנורות ניאון מסנוורות, מעירה
אותה מעוד הרהור רגעי. הטבעת על אצבעה, נקנתה זה ימים ספורים
לפני כן, צרבה את עורה, היהלום הקטן והמנצנץ, חברה הטוב של כל
נערה, נראה לה לפתע כצר.
היא בלעה חזק, מהדקת את אחיזתה סביב ידו, מן השלט המ
|
היד, שהייתה מהודקת סביב המצלמה, מרפה עכשיו. איבדתי אותו.
באנחה אני מתיק מבטי בחזרה, רק כדי להחזיר אותו מהר. הוא נוסע
מהר. מהר מדי.
לאן הוא ממהר, לעזאזל? בחור כל כך צעיר. כל החיים לפניו. לאן
לעזאזל הוא ממהר עם המרצדס הזו?...
|
בארנבי ג'ונס ישב על כורסת העור השחורה שבמשרדו החדש. רגליו,
נתונות במכנסיים מחויטות של מעצב אופנה ידוע למחצה, מתוחות על
שולחן העץ מצופה הלכה שלפניו.
האקדח היה קטן, והוא אחז בו ביד מיוזעת ורועדת קמעה.
ג'ני הייתה רחוקה.
|
פול נעלב. רואים לפי הצורה בה הוא קולע, באיטיות מדהימה,
במסירות מוגזמת. הוא סופר את החוטים הקטנים, מוודא שכל הצמות
שוות בדיוק, ואז מחלק בדיוק לשלוש, ומתחיל לקלוע. ולפרום, ושוב
לקלוע.
אני מתיישבת לידו, מביטה בו במבט מודאג.
|
"הוא ביקש שניפגש בדיזינגוף סנטר!! את רואה, הוא באמת
מאזוכיסט!!!"
עינת מחצה לי את היד, ממלאה אותי בזיעה שלה. אבל הזיעה לא
הטרידה אותי, האמת, כמו רעש הפריקה שהשמיעו האצבעות שלי.
ניערתי אותה ממני בגסות, נותנת לה מכה קלה על השכם.
"תפסיקי כבר!!", הדבר היחי
|
"אל תבטיח סתם. אל תבטיח סתם, יא בן זונה! בן זונה!..." אני
נופלת לברכיים. פתאום כל הרגעים שלנו הופכים לבליל של תמונות
שבורות, שלא ישובו. אין לי תמונות שלך. אולי אחת, איפשהו. רק
רגע עבר וכבר הפנים שלך מעורפלים. רק החיוך ברור כתמיד.
|
לא אתעקש לכבול עצמי
למספר הברות כשלשלת אתגר
|
לילה
כיבית הכל סביב
ועתה הגיעה עת
לברוא חולשה
|
אמרת
"אי אפשר
כי את אינך שלי
של אחר את"
|
אירוניה
זה לחשוב שהגעת לקצה
בגיל שבו אתה אמור
רק להתחיל לחלום
|
אל תסעי לתל אביב.
בתל אביב
יש הרבה אנשים
מאוד עסוקים
עם מזוודות גדולות
ולב קטן
|
אני אדע לדלות
אסתטיקה
מתוך עווית
|
במחשבה אחת
על ידך
מרטיטה אני גבי
ככה
אני עושה לעצמי טוב.
|
עוד בטרם סיימתי להאנישך
ללקטך מרחבי שמיי
|
חלב צווארך
על שפתיי להרוות
מיתרי קולך
סבוכים בין שיניי
|
אל תשחק איתי
אני בסך הכל רוצה
להיות נאהבת
|
משימות מתלבשות
כמו כפפות שגדולות
על ידינו באופן ניכר
|
היה לי שיר
חרוט בי שורה
באלף פיתולים
עד אשר תכלה
|
הילד שלי
הלך בשקט
מעולם לא הייתה זו דרכו
להרעיש
|
הקיץ נגמר
בחמש לפנות בוקר
זה היה יום שבת
|
לזקנים
שיושבים על ספסל
באמצע הקרנבל
וצופים בילדים
שרצים עם שערות סבתא
|
וברגע שהוא עזב
גב שרירי חלק וצר
יורד במדרגות הגישה אל ביתי
מתרחק במורד רחובות נטושים
|
מלוח אתה בזיעתך
ומתוק במילותיך
ותחת שיניי
כולך
|
הוא לא חי דרכי.
הוא הילד שלי
בין חושך לחושך
|
נצח את השיטה
ספור על חשבונייה
בחורות לשמיטה
הוסף שליטה
חצי כפיתה
|
על כתפך
חרטתי בשיניי
וטשטשתי בשפתיי
והובלתי הכל
בשבילי ציפורניי
|
"יום יבוא- תגדלי"
אמר אז לי
הזקן ששיניו כקלידי הפסנתר
"יום יבוא- תשכחי"
האחדול מבכיי?
זאת רציתי
דבר לא יותר
|
זאבים יש ביער, שורצים הם לרוב
מסוכן שם כמעט כמו ברחוב
נכון שלפעמים להרגיש זה לכאוב
אך העולם הוא יפה, העולם הוא טוב.
|
כל השדים והרוחות
הם לא יודעים עד כמה
|
"הרגישי בבית",
אתה אומר,
ואני מתקנת אותך ל "כמו בבית"
|
פניך
מוכרות לי ממקום
שאהבתי כמו אישה
|
אוי אלוהים
אני חושבת לרגע
שנפלתי
אז למה
עודני על רגליי?
|
לו רק יכולתי
למצוץ את לשד
הנשמה הסוערת בך
ולטפטף אותו אל פיך
|
בנהמה הסיזיפית הזו
אתה מכריז
מלחמה על יציבות מחשבתי
כושלת תחת ידיך
|
"למה סופרמן מת"
הקמתי סביבי חומות
|
הוא יושב על המיטה
מריח מבושם
שאהבתי
עוד מאז
שהרחתיו
על אחר
|
קולות של סרטים מצוירים
מלמעלה
אליהם מוביל
גרם מדרגות יחיד
|
גופך עטוי פז
ועיניך מתק
ושפתיך דבש
ניגר על מוץ
|
כל מטאפורה
שהתרוקנה
ואז מולאה שנית
כל אוקסימורון מלא השראה
שנחטף אל שירה אלמונית
|
רוץ אליי, יקיר תשוש
וסמן עקבותיך בדם
קרצף סימניך מבד שמלתי
אחרת הזמן ישאירם.
|
בגרגורים רועמים
בין לקיקות שפם
סומרת פרווה
למען המחר
|
לא גידלנו צפרדעים
בביצות
או בכרמים
מכתימות בעסיס ענבים
זלזלים רכים
|
קרע מעליי את השמלה
שעמלתי קשות ללבוש
בלא לפגוע
השחת את העור העדין
שעמלתי קשות
שלא לפצוע
|
אני רוצה להיות
גרגר חול
על חופיך
מתכדרת ומחכה
|
תפסיקי לחיות בעבר
ותפסיקי לחטט בעתיד
תני לעצמך להיות קצת
ילדה
|
לרגע
חשבתי-
אולי במקרה,
אך הברשתה הרכה
מתריסה כנגדי
|
נושאים עמם מזוודות
ותיקים אישיים
חלקם לעולם לא ישובו
רק צילם
|
חלמתי שאת באה אלי
מכוסה בריחות עצובים של שם
מרוחה על סדינים לבנים
ורואה
|
מילים עצובות
נאמרות לא לרקע
אך מחרידות לא לרגע
לב שותק
|
לאבא שלי יש סולם
והשמיים כל כך רחוקים לו
כשאבא שלי כה רעב
מקדונלד'ס נראה די נגיש
|
אתה לא מבין בכלל כמה אפשר לעשות (או, יותר נכון, לא לעשות)
בשבוע. כולה שבוע אחד מסכן.
|
מבט כחול ורטוב, מתקמט.
קצת מדובלל בקצוות.
"נו, אז מתי אתה מתקן את המנורה?"
המבט שלו מחפש אמפתיה.
נו, ואני מחפשת חתן. אז מה?
|
הוא מתגלגל על הגב ומתמתח כמו כלב ענקי. לרגע נדמה לי שראיתי
את הלשון משתרבבת מפיו. הוא פולש לצד שלי וקובר את הראש הפרוע
שלו בחזי, עוצם את העיניים. נדמה שחזר לישון, אבל הוא סתם מרחף
איפשהו בחלל. כל הנשיקות האלה הן תמימות של בוקר.
|
אני נשכבת על המיטה, מביטה בקירות עטויי הפוסטרים.
האבי מטאל, הארד רוק, הארד קור...
לא רואה, לא שומעת, לא נמצאת.
|
הוא נראה כל כך חופשי, כשאתה לא לובש אותו. לא מאיים להתפוצץ,
לא נכתם, לא יורד. פשוט עף, נאחז בחבל הכביסה בעזרת אטב בודד.
הלוואי ואטב כביסה בודד היה מחזיק אותי פה.
|
צילום צבע, מצלמה דיגיטלית
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
