|
עדיין באה לבקר מפעם לפעם...
ואני מביטה בך, מתרחק ממני. לאט, ובטישטוש.
כשבעצם, אתה עומד במקומך, ואני זו שפוסעת אחורה.
|
אני מעולם לא יכולתי להבין אותה. גם כשהיא הייתה מעליבה אותי
בסרקסטיות הכרונית שלה ואז מסכמת ב"סתם, נו" רציתי לצרוח ולרחם
עליה כמו על חתול רחוב. אני לא יודע, אולי זה כי אהבתי אותה כל
כך חזק עד שכאב לי בקנה הנשימה, אבל פשוט היה בה משהו דפוק.
|
קופצת ממשבצת לאחרת, פספוס קל ואת נשברת. מחברת חשבון מקומטת.
|
אתה יכול לקום בבוקר ולשכוח את כל מה שקרה אתמול, או בתשע, עשר
השנים האחרונות.
|
כל בוקר לונה מתעוררת ומנסה להבין אם הזיכרונות הטריים שלה הם
בעצם חלומות מהלילה האחרון. בדרך כלל היא מגלה שכן, אבל זה לא
כל כך משנה לה כרגע.
|
פרחי משי של בין חורף לסתיו נושרים לך בין הריסים, ונובלים
בתוך עינייך הכסופות.
|
נינה מתעוררת להתחלתן היפה של זוועות מוכרות.
היא פוקחת את עיניה המלוכסנות, לתקרה נוטפת חום וצלצולים של
שעות השחר. אולי יש עוד מישהו ששומע כמוה הבוקר.
|
אדון גבוה בחליפה מחוייטת ניצב מולה ושלח מבט רגוע, כאילו
המתין לה מראש.
|
איך היא יכולה ככה, לפנק את עצמה מקסימום עם כוס תה רותח ביום
חם. מהצד אפשר לחשוב שהיא חיה צרות של עשירים, או לפחות
בורגנים. אבל זה לא מהדברים שנמצאים על סקלה של מעמדות.
|
אני מסירה בחשש את הכרית מפניך, אתה קצת פוקח את ענייך, מלכסן
עיניים כדי להתגונן מפני האור, מביט עלי בקושי.
אני, עדיין בכותונת ורודה של ילדות קטנות עם שתי הצמות
השחורות-ארוכות שלי שאני קולעת לפני השינה.
|
אחד אחר צעק לה שתבוא לצבוע לו את הלילה. האחרים השתוללו מצחוק
בין עשן הסיגריות. רוני האיצה את קצב הליכתה, ונשימותיה הפכו
כבדות ומהירות.
|
ובתמורה
אשיר לך בחושך מוחלט,
שירים חסרי מנגינה.
|
הוא עמד שם.
על פני אדמה שלא ידעה כל כך הרבה צער,
על שפתי הגיהנום.
|
היינו תמימים.
יכולת לשרוק והייתי רצה לחבק אותך,
כל-כך צחור,
בדיוק כמו שלא יכולתי לקבל מעולם.
|
להינעל תחת השמיים,
אף אחד לא יידע עד כמה האיברים שלך רקובים מבפנים
|
האם היבטת היום אל השמיים?
ואיך תוכלי לרקוד
במעגלים
סביב מדורה כבויה
|
קראתי לך,
בגימגום ילדותי.
וקולי חזר אליי,
כמו הד.
|
גלים ורודים משתוללים בין העפעפיים,
גם אתה מרגיש את השמיים נושבים עד קצות האצבעות?
|
שרתי לך עד אובדן קול
וכבר לא אוכל לספר לך
דברים שאתה עדיין לא יודע.
|
אתה שואל אותי כמה זמן יימשך הנצח הזה
ואני שומעת את הפחד בנשיפות הפה שלך.
זה עדיין לא הזמן שלך לדעת
שהסוף והנצח הם אותו הדבר.
|
אני אורגת אותך,
באדום שני
|
אתה כמו שמיים,
ורק רציתי להיות טיפת גשם.
|
וזה בסדר לברוח
כשלא יודעים לאן,
שזוכרים רק איך לשתוק
או לצעוק ולשפוך
את כל החלומות
באסלה.
|
ונותרתי באוויר,
לא כמו שממת מדבר
ולא כמו ים גואה.
|
כי עם הזריחה אבוא לחפשך,
בזרי כלולות וצבעים חולים...
|
ים של שתיקה,
שהקפאת למשטח קרח
עליו תוכל להחליק את ריקודי הניצחון שלך,
זוגות-זוגות.
|
גחלילית שלי,
מלאך.
את רק ביקשת
קצת אושר לטעום
|
יריות עמומות
באויר משסף וקר,
זה היופי של הסוף קרב.
|
בדידות סתווית
מעין זו
מקנה בך מבט טרוט.
ואת כמו גרגרי חול
שטרם זכו לנגיעה של המזח,
ממשיכה להתקלף
עם כל נשיבה של הרוח.
|
מלכת גיהנום
אצילה וחסרת רוח חיים,
יצרת ממני.
|
ובליל בהיר מירח נודד,
גופי נשפך,
אל מצולות שורשיי.
ונגמרתי.
|
הלילה
אתהלך יחפה בין שבילים מטושטשים
אל תוך יער חשוך.
|
ולו בעבור
אור כזה
שמכה שירים במעגלים.
|
אולי נרקוד עד הבוקר כמו פעם?
|
ימי החול שלך
מיוחדים,
וקדושה מופלאה
עטפה את פנים נפשך
|
אתה כל כך יפה כשאתה צוחק
ואין לי מה לחלוק איתך מלבד שתיקות.
|
טיפות אחרונות של מבול יפלו על אדמה כהה
ואני אטפטף את נשמתי אל בקבוק חלול של בירה.
|
וכל שידעתי היה בריחה
של ילדות קטנות
ומשונות,
ביקשתי לנשום
ולרוץ אל תוך העננים.
|
פעם הייתי
רוקדת לך במחולות משכרים,
האם גם אתה מתגעגע
עד כלות?
כששרתי לכבודך מנגינות פז
בעיניים מהופנטות
ושלמות בתולית.
|
את ואני
הכי קרוב
שאפשר,
לא יכול להיות
יותר רחוק.
|
ואיך זה מרגיש לחפש את האור
בחושך?
|
וזה ירגיש כמו אלפי סכינים חותכים את הגוף,
לאורך, לרוחב,
בכל צורה אפשרית.
|
הים הופך ורוד,
ואת מחייכת.
|
קולי התנגן באלפי פעמונים
חסרי ענבל
|
ומישהו משקיף
בעיניים נעולות.
כמו גשם אדים,
או לבוש של דוכסית עצובה.
|
אתה תזכור את החיוך שלי גם בבוקר של אחרי ההתנפצות?
כשהאדמה תישאר יתומה באפור
|
זאת בדידות כזאת של זריחה
ותרשה לי
להיות קצת ילדה קטנה.
להתנדנד על חבלים פרומים
ולהאמין שלא אפול
רק לא היום.
|
זה הצל של החושך,
מנגן לנו כאב צרוף
ושכוח
בגוונים של אדום.
ואולי,
|
רציתי שתתפרי לי שמלה
מחוטים של כאב
שכמעט נפרם לי בין כל הזיוף
הטהור שלך.
|
כשתבוא
תמצא בי שמיים קרועים
ואמת מכוערת
תתפזר באוויר.
|
וכבר שנים שאינך זוכר צחוק של תינוק.
|
ניצוץ וזרמים ריצדו בתוכי,
ובאישוניך דבר לא הבריק,
|
אתה מהאנשים המסכנים האלה,
|
חצי מרפסת שאוכל להשקיף על הגשם של נובמבר,
לשמוע גנס אנד רוזס
(ולהרגיש יותר קיטשית מאי פעם)
|
אל תקחי להן את העונג הזה. עכשיו כולנו יכולים לחוש את
רגשותייך נוטפים מהעננים, צובעים את חיינו בצבעים שלא ידענו
קודם, ואנחנו רואים הכל באור חיוור, מנצנץ וסמיך. שוטף מבין
האצבעות, מלטף את הבטן מבפנים, תשאירי לנו את זה.
|
כל מה שתחשוב
יהיה הפוך ממה שתנסה להבין.
|
את כל כך אהבת,
כמעט כמו שאני אוהבת.
סליחה שהתקלפתי לך מול העיניים
ופוררתי עלייך קליפות מוגלדות.
סליחה שאני כבר לא צבעונית
כמו קודם.
|
את לא איתי, אני יודעת, ואף פעם לא באמת היית.
אבל תודה על הצלקות היפות שהותרת למזכרת...
|
ואתה תעמוד באמצע הכביש ותחזיק את השמש,
כל המכוניות יצפרו קללות.
|
נסיכה שלי, האם רקדת איתי
בשמיים?
זהו מן מחול של סוף
גיל ההתבגרות,
כשתם התום
ואת לא עוד ילדה קטנה.
|
תני לתקווה להישרף לך בעיניים, ואל תצרחי. זה עדיין לא הזמן
המתאים.
תחזיקי לי את היד, ולפעמים נתרומם ונרחף וניגע בקשת רדומה
באבק-צבעים.
|
איך אתה כל הזמן מרגיש כל כך טוב עם עצמך?
לא מנסה אפילו להחזיר לי את כל השנים האבודות.
ולפעמים, אבא, אני מקנאה בילדות קטנות שיש להן למי ללחוש סוד
כשמחשיך, ולהביט כלפי מעלה בעיניים מעריצות.
|
את תמיד מאמינה לי כשאני משקרת
אבל היום אין גשם שישטוף ממני את כל הזריקות
ורעל לפעמים יכול לחתוך ריקנות.
|
ואם לא נפקח עיניים לעולם, או לפחות לבינתיים, תוכלי לראות רק
מה שתרצי לראות,
קל יותר לאמן מוח מאשר נשמה, במיוחד אחת כמו שלך.
|
כבר כמעט 20 שנה שאת מחפשת להמציא לעצמך תווי פנים.
לפעמים מתמלאת בתקוות שווא אדירות שמחזיקות לך בקושי 24 שעות.
|
פעם אמרת לי שאת רק רוצה לצחוק קצת.
וחיכינו ביחד לשמיים, שיבואו ויעטפו אותנו ברוך כחול ואין
סופי.
הבטחתי לך שזה ידגדג מבפנים או יזרום בלחיים.
|
את התפללת למשהו שכבר מלכתחילה נועד לכישלון, קיווית למצוא להט
גופני שלא תרגישי בו טמאה וסימפטיה תומכת של אב. אולי את לוקה
בתסביך אדיפוס הפוך, וזה לא נורמאלי לנסות במשך כל כך המון זמן
להוכיח שאת פתאום נורמאלית.
|
זה כמו כדור בדולח שמאוד רוצים לרסק בין האצבעות,
לדמם רק כדי לוודא שאתה חי.
|
גם שמת בכף ידי דמעות של אושר שלא זכרתי,
ואני רק הבטתי בעצבנות וחיכיתי שנתקלקל ונחמיץ כמו חלב חתולים.
|
אז מה היית מבקש שיכתבו לך על המצבה?
וכבר שנים שאתה מת מבפנים,
מחכה בסבלנות שאיבריך יתכלו לגמרי,
ואין אדם שמתאבל עליך
או ממלמל קדיש.
|
ולא רואים את האצבעות הקטנות שלה
בתוך השיער הבולע שלך.
אבל זה לא אומר שלא תרגיש אותן תכף פוצעות לך את כל הגולגולת.
|
אל תפחדי מעיניי יורות הברקים אל מעלה. הן רק מאירות לנו את
הדרך, אל שמי-הלא-נודע.
|
כמה שמגוחך כאן,
את יושבת על ספה יוקרתית בסלון שמעוצב רחוק מהטעם האישי שלך,
בוכה את כל האיברים הפנימיים החוצה, כאילו שלא נותר לך עוד מה
להסתיר. ואמא, שיושבת מולך במרחק של חצי מטר, משוחחת בטלפון על
סוגי מחבתות.
|
כבר כשהסתכלתי עליה ידעתי שהיא הולכת להיגמר. כל לילה של ירח
מלא היא הייתה יושבת שם, על חולות שוממים, ובוכה את נשמתה.
|
המערבולת שלך, סוחפת את כל השברים לקרקעית.
|
הלילה בוכה לך פחדים ולוחש דם לאזנייך. נמאס לך לצרוח,
אז את שותקת.
|
תפרמי את החיוך הנצחי, זה שרקום בפנים המוארות שלך. תחושי
חושך! נו, תלשת אותו כבר?! יופי... את הרבה יותר יפה ככה
בלעדיו. הינה, אני ארקום לך במקומו חוטים דוקרים של זכוכית
סדוקה. לא, זה לא יכאב.
|
ורצתה לספר לך, שהיא לא כל כך השתנתה, היא עדיין צוחקת בצחוק
מתגלגל בסיטואציות לא מתאימות וישנה בלילות עירומה, עדיין
מחליפה אלפיי כיוונים במבטה כשמישהו מחמיא לה, ועדיין בתולה.
|
השמיים חושקים בה, זועקים בשמה. אבל היא סובבת סחור סחור
בזהירות ענוגה, על קצות אצבעות יחפות, רק כדי להישאר על האדמה.
|
השקט כירסם בתוכך, וגם קצת בתוכי. אבל במיוחד בתוכך,
לי הוא כבר לא הפריע. התרגלתי אליו כשלמדתי לנשום בדידות מבלי
להשתעל.
|
וזה בדיוק מה שמספרים באגדות,
אבל לא במילים האלה.
|
רק שלולית דהוייה וריח ירקרק של תרופות.
|
ברור לי שלפעמים אני מצליחה לשקר בכזאת טקטיקה מומחית וכמעט
מושלמת, שאם אנשים היו מגלים לדעת, בטח היו נסוגים מהצביעות
הזו או חושבים שאני גאון. תלוי את מי שואלים.
|
אולי נעוף גבוה יותר מהשמיים ואולי נצבע בית קברות בסגול של
שקיעות.
|
נגעלתי,
רציתי שיאנסו אותי
כדי שאוכל להצדיק דברים עלובים שהרגשתי.
התפללתי שברק יכה לי בגב
לאורך כל עמוד השידרה.
|
מיה יודעת לחייך כל כך יפה כשיש אנשים מסביבה, עד שנוזל ורוד
מציף לה את העיניים וכולם מוקסמים ממנה ובוהים בה בשקט, בלי
להפריע.
|
לחיות על הקרקע ולהפציע שחקים, להיות בעלת שתי ריאות נקיות
מניקוטין. זה לא בריא לשיניים צחורות.
|
זה קשה להיות ניצן רועד ברוח, ולדעת שלא אוכל לפרוח יותר אף
פעם.
|
לפני 31 יום סבתא שלי נפטרה.
נפטרה, מתה, הלכה אל עולמה, שוכבת על משכבה בשלום ועוד ביטויים
יפים שכאלה. הכל בעצם נשמע אותו דבר.
|
את מלוכלכת. מתקלחת בדמעות של עצמך.
|
וזה רק בכאילו, כמו בלון שמתפוצץ באוויר גבוה,
כשהצחוק מושפע מבכי שאתם לא הכרתם,
|
ליישם עצות לחיים טובים שאנשים חכמים העניקו לי
(לריב עם מבוגרים על שאומרים לי מה לעשות)
|
היום אני נחנקת ודוהה באפתיה אין סופית שמדגדגת על העורף,
ועיניי מסתובבות במקומן ומחליפות צבעים.
|
היא מנפצת אותנו בכישופיה, אחד-אחד, כמו יריות אקדח בבקבוקי
זכוכית. צומחת לה ממלחמות.
|
קולך מחדיר בי דברי אמת צורבים
וצלילי דיאס מסתחררים בפריטות גיטרה מרוטשת.
|
היית מת עכשיו לשפוך את כל הצרות שלך לתוך איזו אוזן של מישהו,
במיוחד בהשפעת האלכוהול המוגזמת הזו, לא אכלת כבר יומיים.
|
הלוואי שהלילה הזה פיה תכנס דרך חלוני בסערה פתאומית ומסנוורת,
כמו בסרטים המצויירים של וולט דיסני.
|
הנצח הזה לא נמדד בשעות או שנים
ואתה כמו שעון חול שכל שנייה הופכים מחדש,
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
בלעתי גרעין של
זית.
אחד לא מזהה
אבוקדו. |
|
