[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות השירה החדשות
גורל
צולל לתוכי בצניחה חופשי,
מאושר, בטוח, ללא מצנח,
רק כדי להיווכח.
הזהרתי מראש.

אהבה
איש שלי
יודע איך לחבק אותי
עד שאני מוכנה להודות
שטעיתי
וזה אפילו
נעים.

חלום
כשהתעוררתי, התברר שכל הלילה
שכבתי למעשה על מאות
בועות סבון

שכבתי על ספסל בפארק
מתחת לעץ
מקווה שיתמזל מזלי

ורק היא מתגלגלת בצחוק,
ורק היא עוד מאושרת,
ורק אני אפורה

ארוטי
כשתפקח עיניך -
תדע מה מבקשות עיניי, שפתיי,
אל מה מתאווים שדיי הלחוצים אל ירכיך:
"עשני בת מלך -
כבודך פנימה".

הרהור
"איפה זה בית אורן?",
הוא שאל.
מישהי שהכיר במזרח שוכרת שם חדר.
"במורדות המערביים של הכרמל,
בין חיפה
לדליאת אל כרמל",
עניתי.

מצב
נתתי לגלן-פידיך הזה
לזרום במורד הוושט
ולחמם את הצנרת הפנימית
שתתרחב

הרהור
אפילו כשאני יוצאת לרוץ
מתחמשת
שטר של חמישים בגרב ימין
ומתנשפת.

געגוע
השעון מורה: "צריך לאכול".
מגישה את התקרובת אל פי.
אין טעם.
אין טעם!

אינטרוספקטיבי
לי יש חוסר וודאות נגטיבי
כל העובדות ידועות

קצרצר
עלים בשלכת
מתייבשים

בשנייה שבה חלפו היום עיניי על דמותך
(תמיד ראשונה להבחין בך, גם בין רבים אחרים,
זה לא קשור לחוש הראייה)
איבדתי את האמונה.

קצרצר
הנה חיי שוב מפצים
על שהיתלו בי בעבר.
ואם אינם מהתלים בי גם הפעם...

ומה אם המילים שלי צפופות מידי
ועד שאגמע את המרחק
לא יישאר לו ביניהן אוויר
להגיד מילים משלו.

קצרצר
חייבת להקשיב למכשירים.
חייבת להקשיב למכשירים.
חייבת להקשיב למכשירים.
אסור לסמוך על החושים.

המרחבים בהם נענו
היו זרים
ופרטיים לנו.

היינו חופשיים!

ייסורים
אני רוצה להתבטל
זולגת בתוך העורקים של עצמי
יחד עם נהרות האלכוהול
שהרקתי
עד שנהפכתי פנימה החוצה

"אני עוברת כאן עכשיו,
אתם שומעים?",
זה החצאית שלי מודיעה בחשיבות.

הרהור
כי את יודעת, טובה,
אחת כמוני לא נותנת לאף חורף
להפתיע אותה, טובה.
גם בחורף הזה אהיה יפה, טובה.

מתי אמצא כבר בית
שיעבר אותי
אם אפול אל רצפה
ויקפל לי בגדים בארון
וייקח אותי לישון
כי אני כבר עייפה.

קצרצר
לבית העלמין יש לנסוע בצנעה.
באוטובוס.
לא לנצנץ.
לבל יחמדוני העורבים.

גורל
"ורד. ורד. ורד." -
אנס הוא את שפתיו, המבקשות
להיפער בריפיון חושק,
להיאסף בכדי להגות הברות שמה.

כבר יום חמישי!
מדים מושלכים על הכורסא.
כמו משהו מת -
בתנוחה לא טבעית:
רגל אחת לכאן
שנייה מקופלת אחורה.

מצב
הוא איש של אישה אחת,
שהיא לא אני.
שאינני יכולה להיות,
על אף שהצעתי.

מה הופך זרות לבדידות?
מה הופך אותה להרפתקה?

עוצמת את עיניי
באיטיות
שלווה בוטחת
כדי למצוא אותך
בחלל הפנימי.

כן, דמיינתי שכל היופי הזה
נוצר על ידי דורות של אנשים
במיוחד בשבילי

כמיהה
המילים. המילים. המילים!
כל המילים שבעולם
שלך הן.
מוטלות,
יחד איתי
על יצועיך.

מצב
אני מקמצת.
לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו
לאהוב את עצמי.
זה, זה -
מותרות.

עצב
טוב להיזכר שדברים פשוטים
עדיין יכולים לשמח אותי.
כמו בועות סבון.
לא יכולה להפסיק לצחוק
כשאני מעיפה אותן מחלון דירתך.

הלל
כמו כדור אני לוקחת אותך,
מורידה עם כוסית וויסקי.
אתה בריא לי.
כמו לדעת שנשארה לי שנה לחיות.

קצרצר
מעבר לקווי האוהב
השארתי קופסא
בה הנחתי בזהירות
על מצע צמר-גפן, בדותות ושאר אמצעי הגנה
אמת פשוטה, זעירה, טהורה.

אהבה
רוח קרה דופקת בחלונות
מעודדת אותם להיות
מקהלת מקוננות
על מותנו.

הגות
המוח שלי נראה דווקא כמו אחרי
הפגזת פלאשט של סימני קריאה,
מסמרים קטנים, חודרניים,
הם דקרו לי את האונות

ארספואטיקה
וכל ניסיון לנהוג ב"בגרות"
סופו צריבה ארוכה וחדה -

ושוב הפליטה.

כל העלים פה נושרים
וגם אני
רוצה להרפות
אליך.

ייסורים
סבילותך - דוקרת.
איכה אדע שמא נגזר עליי לרחק,
מבלי להסב פנים אחור -
לרוות עוד פעם יחידה,
ניצקת מליחת ה"לו רק"
על עמורת נפשי.

נוסטלגיה
כרתוהו כי שורשיו
ביקשו להעמיק
להיאחז
בבית ההורים.

כיעור החוץ חודר.

ואני רציתי רק
שתרגיש איך זה לדעת.
אותי.

יחסים
ואולי עכשיו לא שבת
ומותר לי להדליק בוילר
כדי לשטוף ממך את גרגרי החול
שנקוו
כששיחקנו בדיונה
הקדושה שלנו.

געגוע
אני קנאית לחופש שלך:
מציבה סביב ביתך דחלילים
להזהיר את עצמי
מליקוט גרגירים של מה שהיה אושרי
חבוי בשיער גופך
בבשרך.

אכזבה
החום התיך את גרגרי הסוכר של ציפייתנו -
אלו שנשרו מכיסי
בכל פעם שנגעתי בך באקראי המתוכנן בקפידה

יחסים
נטלתי מספריים ופילסתי לך שביל
שדרה נאה, קצוצה, רחבת ידיים -
סימנתי בערוותי -
מזמינה.
מי אתה?

אמונה
"זה לא מתגלגל ברחובות, אתה יודע",
חשבתי.
פעם גם אמרתי.
לך.
אתה זוכר בכלל?
זה היה מזמן.

קצרצר
תולעי הבדידות מכרסמות
הרעש שלהן כמעט מפריע לי
לשמוע את הרחמים העצמיים

ואתה בשלך -
אופה לי תופיני מילים
שמראם מלבב עיניים
וטעמם רעיל.

הרהור
ועכשיו אני כאן,
ניצבת מולך,
מגישה פנקס שבי,
מקוה שתנהג בי
במידת הרחמים.

בדידות
שולחת מבטים מצועפים.
למה כל הטרחה הזו?
אפילו לעצמי אני נראית
פתטית.
כשאוריד את התחתונים הוא יסלח לי
על הכל.

תלות
תלויה
אפילו אם הופכים שפה
אני
,ku, ,ku,
kuhv ,kuhv,


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
התעוררתי נחושה להתחיל להיות פרקטית. אלא שאז התפוצץ אסטרונאוט
ישראלי מעל עיר בשם "פלסטין" בטקסס. אם זו לא סיבה מספיק טובה
לוותר לעצמי לחלוטין על שארית הפרגמטיות, אינני יודעת מהי סיבה
טובה. ובכלל, למה צריך ישראלי לטוס עד לחלל כדי להתפוצץ מעל
פלסטין?

למה אתה נראה פתאום כמו המורה המטיף ב"החומה"? למה אתה הופך
לעטלף? נוסק מעליי, צוחק עליי בכל הגרון המתלעלע שלך ומסביר לי
שאני לא מתמודדת, שאני לא טובה...

הוא ממשיך לקרוא לי קושקוש
למרות שאין בי שום דבר
מתוק
או מקושקש.




אם יאשרו לי את
הסלוגן הזה, אני
סוף סוף ארגיש
שעשיתי משהו
חיובי עם החיים
שלי.


המהטמה גנדי


תרומה לבמה





יוצר מס' 19398. בבמה מאז 29/1/03 5:49

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לורד חורש
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה