|
צולל לתוכי בצניחה חופשי,
מאושר, בטוח, ללא מצנח,
רק כדי להיווכח.
הזהרתי מראש.
|
איש שלי
יודע איך לחבק אותי
עד שאני מוכנה להודות
שטעיתי
וזה אפילו
נעים.
|
כשהתעוררתי, התברר שכל הלילה
שכבתי למעשה על מאות
בועות סבון
|
שכבתי על ספסל בפארק
מתחת לעץ
מקווה שיתמזל מזלי
|
ורק היא מתגלגלת בצחוק,
ורק היא עוד מאושרת,
ורק אני אפורה
|
כשתפקח עיניך -
תדע מה מבקשות עיניי, שפתיי,
אל מה מתאווים שדיי הלחוצים אל ירכיך:
"עשני בת מלך -
כבודך פנימה".
|
"איפה זה בית אורן?",
הוא שאל.
מישהי שהכיר במזרח שוכרת שם חדר.
"במורדות המערביים של הכרמל,
בין חיפה
לדליאת אל כרמל",
עניתי.
|
נתתי לגלן-פידיך הזה
לזרום במורד הוושט
ולחמם את הצנרת הפנימית
שתתרחב
|
אפילו כשאני יוצאת לרוץ
מתחמשת
שטר של חמישים בגרב ימין
ומתנשפת.
|
השעון מורה: "צריך לאכול".
מגישה את התקרובת אל פי.
אין טעם.
אין טעם!
|
לי יש חוסר וודאות נגטיבי
כל העובדות ידועות
|
בשנייה שבה חלפו היום עיניי על דמותך
(תמיד ראשונה להבחין בך, גם בין רבים אחרים,
זה לא קשור לחוש הראייה)
איבדתי את האמונה.
|
הנה חיי שוב מפצים
על שהיתלו בי בעבר.
ואם אינם מהתלים בי גם הפעם...
|
ומה אם המילים שלי צפופות מידי
ועד שאגמע את המרחק
לא יישאר לו ביניהן אוויר
להגיד מילים משלו.
|
חייבת להקשיב למכשירים.
חייבת להקשיב למכשירים.
חייבת להקשיב למכשירים.
אסור לסמוך על החושים.
|
המרחבים בהם נענו
היו זרים
ופרטיים לנו.
היינו חופשיים!
|
אני רוצה להתבטל
זולגת בתוך העורקים של עצמי
יחד עם נהרות האלכוהול
שהרקתי
עד שנהפכתי פנימה החוצה
|
"אני עוברת כאן עכשיו,
אתם שומעים?",
זה החצאית שלי מודיעה בחשיבות.
|
כי את יודעת, טובה,
אחת כמוני לא נותנת לאף חורף
להפתיע אותה, טובה.
גם בחורף הזה אהיה יפה, טובה.
|
מתי אמצא כבר בית
שיעבר אותי
אם אפול אל רצפה
ויקפל לי בגדים בארון
וייקח אותי לישון
כי אני כבר עייפה.
|
לבית העלמין יש לנסוע בצנעה.
באוטובוס.
לא לנצנץ.
לבל יחמדוני העורבים.
|
"ורד. ורד. ורד." -
אנס הוא את שפתיו, המבקשות
להיפער בריפיון חושק,
להיאסף בכדי להגות הברות שמה.
|
כבר יום חמישי!
מדים מושלכים על הכורסא.
כמו משהו מת -
בתנוחה לא טבעית:
רגל אחת לכאן
שנייה מקופלת אחורה.
|
הוא איש של אישה אחת,
שהיא לא אני.
שאינני יכולה להיות,
על אף שהצעתי.
|
מה הופך זרות לבדידות?
מה הופך אותה להרפתקה?
|
עוצמת את עיניי
באיטיות
שלווה בוטחת
כדי למצוא אותך
בחלל הפנימי.
|
כן, דמיינתי שכל היופי הזה
נוצר על ידי דורות של אנשים
במיוחד בשבילי
|
המילים. המילים. המילים!
כל המילים שבעולם
שלך הן.
מוטלות,
יחד איתי
על יצועיך.
|
אני מקמצת.
לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו
לאהוב את עצמי.
זה, זה -
מותרות.
|
טוב להיזכר שדברים פשוטים
עדיין יכולים לשמח אותי.
כמו בועות סבון.
לא יכולה להפסיק לצחוק
כשאני מעיפה אותן מחלון דירתך.
|
כמו כדור אני לוקחת אותך,
מורידה עם כוסית וויסקי.
אתה בריא לי.
כמו לדעת שנשארה לי שנה לחיות.
|
מעבר לקווי האוהב
השארתי קופסא
בה הנחתי בזהירות
על מצע צמר-גפן, בדותות ושאר אמצעי הגנה
אמת פשוטה, זעירה, טהורה.
|
רוח קרה דופקת בחלונות
מעודדת אותם להיות
מקהלת מקוננות
על מותנו.
|
המוח שלי נראה דווקא כמו אחרי
הפגזת פלאשט של סימני קריאה,
מסמרים קטנים, חודרניים,
הם דקרו לי את האונות
|
וכל ניסיון לנהוג ב"בגרות"
סופו צריבה ארוכה וחדה -
ושוב הפליטה.
|
כל העלים פה נושרים
וגם אני
רוצה להרפות
אליך.
|
סבילותך - דוקרת.
איכה אדע שמא נגזר עליי לרחק,
מבלי להסב פנים אחור -
לרוות עוד פעם יחידה,
ניצקת מליחת ה"לו רק"
על עמורת נפשי.
|
כרתוהו כי שורשיו
ביקשו להעמיק
להיאחז
בבית ההורים.
כיעור החוץ חודר.
|
ואני רציתי רק
שתרגיש איך זה לדעת.
אותי.
|
ואולי עכשיו לא שבת
ומותר לי להדליק בוילר
כדי לשטוף ממך את גרגרי החול
שנקוו
כששיחקנו בדיונה
הקדושה שלנו.
|
אני קנאית לחופש שלך:
מציבה סביב ביתך דחלילים
להזהיר את עצמי
מליקוט גרגירים של מה שהיה אושרי
חבוי בשיער גופך
בבשרך.
|
החום התיך את גרגרי הסוכר של ציפייתנו -
אלו שנשרו מכיסי
בכל פעם שנגעתי בך באקראי המתוכנן בקפידה
|
נטלתי מספריים ופילסתי לך שביל
שדרה נאה, קצוצה, רחבת ידיים -
סימנתי בערוותי -
מזמינה.
מי אתה?
|
"זה לא מתגלגל ברחובות, אתה יודע",
חשבתי.
פעם גם אמרתי.
לך.
אתה זוכר בכלל?
זה היה מזמן.
|
תולעי הבדידות מכרסמות
הרעש שלהן כמעט מפריע לי
לשמוע את הרחמים העצמיים
|
ואתה בשלך -
אופה לי תופיני מילים
שמראם מלבב עיניים
וטעמם רעיל.
|
ועכשיו אני כאן,
ניצבת מולך,
מגישה פנקס שבי,
מקוה שתנהג בי
במידת הרחמים.
|
שולחת מבטים מצועפים.
למה כל הטרחה הזו?
אפילו לעצמי אני נראית
פתטית.
כשאוריד את התחתונים הוא יסלח לי
על הכל.
|
תלות
תלויה
אפילו אם הופכים שפה
אני
,ku, ,ku,
kuhv ,kuhv,
|
התעוררתי נחושה להתחיל להיות פרקטית. אלא שאז התפוצץ אסטרונאוט
ישראלי מעל עיר בשם "פלסטין" בטקסס. אם זו לא סיבה מספיק טובה
לוותר לעצמי לחלוטין על שארית הפרגמטיות, אינני יודעת מהי סיבה
טובה. ובכלל, למה צריך ישראלי לטוס עד לחלל כדי להתפוצץ מעל
פלסטין?
|
למה אתה נראה פתאום כמו המורה המטיף ב"החומה"? למה אתה הופך
לעטלף? נוסק מעליי, צוחק עליי בכל הגרון המתלעלע שלך ומסביר לי
שאני לא מתמודדת, שאני לא טובה...
|
הוא ממשיך לקרוא לי קושקוש
למרות שאין בי שום דבר
מתוק
או מקושקש.
|
|
|
תאונת רכבת
שנסעה מת"א
לחיפה
הרכבת סטטה
מהמסילה
אז חקרו את הנהג
"מה קרה?!"
"היה ערבי על
המסילה."
"אז מה
הבעיה?!"
"הוא התחיל
לברוח"
בתודה לאבא של
חברי המסטול! |
|
