עד שהייתי בטוחה שכל העולם ידע
שיש אי-שם ילדה קטנה ומאושרת-
הרי כולם שמעו אותה צוחקת.

כשעצוב לי
וכואב
וקשה
אני מתיישבת על הרצפה בפינה חשוכה
ומדמיינת אותה

אני נמצאת על צמרת העץ,
רועדת על הענף הכי גבוה,
רוצה כבר להגיע למטה,
אל המישור,
אל העולם השפוי,
אבל לא מצליחה.

רוצה לברוח, לצרוח,
לקלל ולהשתולל,
לרוץ לקפוץ,
ורק אז לשבת ולהמשיך לשתוק.

אבל כל הרגשות הרעים, כל מה שגרם לי לשנוא את עצמי כל כך, מה
שגרם לי להיות כל כך מדוכאת, כל כך מבולבלת, כל כך מהורהרת, כל
כך חסרת מנוחה, כל כך לא שלווה, הם פשוט התגמדו והתכווצו לתוך
כדור קטן, שהודחק כל כך עד שהתגלגל לו עמוק אל תוך הלב שלי.

כל כך הרבה עברתי. כל כך הרבה פעמים נעלבתי, נפגעתי, התאכזבתי,
ננטשתי...ושוב נקשרתי, ושוב נזרקתי. וחיפשתי והתאהבתי ורציתי
ושאפתי ונזקקתי. אך תמיד בסוף התאכזבתי. תמיד סבלתי בסוף, כל
כך סבלתי עד שלא הצלחתי להתאושש, לא יכולתי להתגבר. אז מצאתי
לעצמי פיתרון.