|
 
אשה
הרואה נכוחה תהליכים בעצמה, ללא הנחות.
בת לניצולת שואה - עובדה שהשפיעה על התפתחותה
כאדם, כאישה, כיוצרת.
אם לשלושה, סבתא לתשעה.
ילידת הארץ (1949)
ילדותה לחוף הים התיכון
ובגרותה בהרי ירושלים.
תחומי יצירה נוספים - ציור, צילום, פיסול באבן.
סדר פרסום השירים אינו אומר דבר על זמן כתיבתם.
חלק מהשירים הם ביוגרפיים, האחרים נחוו בעוצמה על
ידי היוצרת, מתולדות חייהם של אחרים.
כך או כך, משנחוו, הפכו לחלק מהרפרטואר הרגשי
והתבוני.
מודה מראש לכל מי שמוצא עניין ביצירותיי.
המלצות מערכת:
1. שפת הים
http://stage.co.il/Stories/516263
2. נקודת מפנה
http://stage.co.il/Stories/530833
3. ימים-של ג'ננה?
http://stage.co.il/Stories/535861
4. כתיב חסר
http://stage.co.il/Stories/543744
5. כי-פורים
http://stage.co.il/Stories/519514
6. בתום
http://stage.co.il/Stories/572806
7. בציר הרחמים
http://stage.co.il/Stories/606359
8. ארספואטיקה
http://stage.co.il/Stories/643502
אז מה הפלא שהחברות הכי טובות שלי היו בנים, ושבכלל חלמתי
להיות נוסע סמוי על אונייה ולהפליג למרחקים? שחתירה בחסקה היתה
חביבה עלי יותר מהשעורים של סומפולינסקי? הא? מה הפלא?
|
היתה עטופה בהבעה של חלום היה לה מין חיוך של "פולנייה" שמבשלת
נקמה ואז פתחה ואמרה כממתיקה סוד: "זהו, פתאום אני מבינה. איש
אינו מתעסק עם מטורפים..."
|
היו לה תלתלים זהובים כמו לשירלי טמפל, וכשדברה טלטלה אותם כך
שריצדו על ראשה כמו כתר, כמו הילה. יעל לא ידעה את שמה. לא
מהשכונה שלה, לא מבית הספר שלה. גם לא ראתה אותה בהסעות של
צביקה.
|
מקום מושבי על המדרגה הגבוהה ביותר בסמטה הכחולה, ממש מול פתח
ביתה של הסבתא אסתריקה.
|
מאמינים?
לא חלם חלומות נעימים
לא חלם חלומות סיוטים וביעותים
לא חלם חלומות כלל.
|
היא נתלתה בכל כוחה ומשכה את הידית בחוזקה. עוד ועוד, תוך שהיא
מותחת את החוט עד שהתיישבה על רצפת הקרון, מגדפת את הגרמנים
ובוכה.
|
כשסבתא רחלה פרסה את הלחם. הייתה אוחזת אותו ביד שמאל בצמוד
לחזה, וביד ימין הייתה פורסת את הפרוסות בדייקנות כשהסכין
מאיימת לחתוך בגופה. בתוך כך מקמטת את מצחה ומקרבת את גבותיה
זו אל זו וחריצים עמוקים היו נחרשים ביניהן. כל פרוסה הייתה
בדיוק בעובי קודמתה. כמ
|
נסתי מהחדר, יצאתי מהדירה ועוד שמעתי מאחורי את הצעקות שלה ושל
המלכה האם שדלקו אחרי במדרגות. רק כשיצאתי בשלום מהבניין,
הרשיתי לגולה שלי להשתחרר ופרצתי בבכי.
הייתי בטוחה שעולמי חרב.
בעצם, ידעתי שעולמי חרב.
|
ציפור של שיר, על הענף הגונח
נביחת כלבלב ופקאן צונח
מוזגים ברעש את השקט בגני.
|
אם אגיע, אגיע
אם לאו, אז love
|
יורדת ימים ללמוד סער
בלילות
|
ולעולם אצא
לדרך
פוצעת כפות
|
על כס הכתר מחשמל
עודו ממלמל:
"חיה חיים סוערים,
מות צעיר ותהיה לך גוויה יפה".
|
עכשיו נותרו החורים
מוארים בתוצרת סין
|
משב רוח זרה
מכניע סדק שהקפדתי לאטום
מפיל את הספר פתוח
בפרק אחר.
|
"חורף, לא רואים את הצבים" מלמלת
"הם מתחפרים בקרקעית".
|
כעלי שלכת
נושרים אתמולים עירומים
|
פירות צבעוניים של ניאון נושרים
ב-220 וולט, ללא טעם וריח מבניינים
מגמדים ומכווצים יישות
בכוח אלים ירוקים
|
כולה אני,
של רגע של רגעים אחרים שמתו
וקבורים
בין תאים מתקלפים.
|
גדושה וגאה היא ניצבת
בוהקת, קורנת
על בלימה של עלה
|
מתעוררת בי מחשבה
מפחידה -
אני לא מרגישה
|
רוצה שוב לשחק, אולי
בלי לשבור-
את הכלים.
|
ברקים צבאו על הסדינים
בתכלת מחשמלת.
|
לעטר באבקה עדינה תום
של מילים שהפסקת
ללחוש לגופי
|
כה קרוב
מרחוק
מבלבל את הטבע
של הרים שהתגמדו כשרחקתי.
|
הברק מתיך עננים כבדים אל ההר הרחוק.
שאגת אונו מתגלגלת בשצף בערוצי גאיות פעורים
לכנס את הדמעות המתוקות.
|
שלוליות בחצר מספרות
את המטר האחרון
|
די מקברי המראה של חבורה מזדקנת על סולם
מקרטע בחריקת תווים של זמן
שאינו עומד מלכת.
|
כל כך כועסת
תבינו, זה הרבה יותר מסתם כועסת-
אני לא נושמת.
בחיי, כבר שעה לא נושמת
|
שקטה, רוגעת,
יבשה, לכאורה
|
וננגס החול
ונסוג הים
ורחל עודה מבכה
בנים בתמרורים.
|
עד אעלה לשכב איתם
בזיכרון עולמים -
עד אשכח.
|
אבני מלים
שותקות
גיצים לוחשות
ללפיד
|
ראיתיה כותבת מלוא קסת.
דמעותיה משחירות
על קצה הציפורן
האובדת בין שורות
לבשורות.
|
החורף שבי, טרם פג
ואביב בשבילי המרוצף
מקשט בלבנינים מרפרפים
מתיז ניחוחו
|
זה בגלל הימים המהבילים של ראשית הקיץ
הרוקדים על הכירה של השכנה, שהקדיחה
את כל ה(ב)(ר)(נ)(ח)(ש)ים
מוצצי חלב לשד
|
פג'וייה בשלה צונחת בקול מרוכך
מצע אדמה רטובה ממתין
|
התרוצצה ילדותה
הצוחקת
בוכה
|
בבוקר בעודי לופתת
מטאטא
מועכת שערותיו אל מרצפת
|
ניזונה משמועות
על ציפורי גן עדן
|
שרה את שירך בדום
האובד בשביל הנשמות.
|
שיקויים ונאדות פרחוניים
קשורים, מתנדדים לצדדים
|
לפתע פוגשת במילון
רעה שלה משקל מושלם
בלי פסיק.
|
את מואשמת בשיבוש דרך
לבית ראשון שהיה לי לזרה.
|
בעבורי הטבע שר
בעונות מתחלפות
|
טיהור הרוח
מראה לתוך גופך
מחשבות
|
מרפקים ננעצים בשולחן דביק
תומכים שפה רפה אל סנטר טובע
|
רוח סתיו
מסרק בלורית צמרת
משתובב בין בדים
|
קשובה לחלומך
לקצב הסתור של נשימתך
|
בודה בדיות
שפופרות סחוטות
אל תוך בדים מתוחים
בצל בדיו של העץ השתול
|
כשתינוק בוכה
ואיני יודעת למה
משהו בי מתבקע
לבכות אתו.
|
אור דהוי זוחל במרווחים החשוכים
מחייב למצמץ בעיניים
|
אדמה נעלמת בשלוליות
דרך אובדת, מדרך אין.
|
ובסיום
נפערת בי תהום
הומה בריק
|
ואני מטיילת על חוף ללא-מבטיחים
שוחקת בלותי
|
להעמיק קמט ישן מקועקע
במחט זמן
כרות
|
אדי ריחות של הרמונייה חריפה
משקרים לי.
|
הם מתו וחיים בשבילינו
אנו מתים לעיתים בזיכרונם
|
תקוה -
לסיעתא דמשהו
שאולי כבר יקרה...
|
עולה
מלהבה אדומה
המרצדת, ברגל גסה, על עור חלומותיה הכמוסים
|
לא קשה לשאתכם ממקום למקום
גם לא בידי הברירה.
|
ואבצע המצע הכשרה
לחג וחולין בנקבים.
|
ייתמו תשעה
חבל יותק משלייה.
|
הרגשות מנוצחים בסולמות אחרים
|
גם בעיניים עצומות
אתה שומע
|
על כל שעל
אגדות רקומות זהב
פורמות במחט מציאות
|
מגששת דרכי על אבנים
ויוצקת עצמי בין הבתים הנצמדים זה אל זה בקריצה
|
ילדים שלא חולמים להיות גיבורים
זה לא סרט
וזה לא עובר כשמדליקים את האור
וזה לא עוזר כשמכבים את המקלט
במיקלט.
גם לא עובר בעיר מקלט
הם לא חולמים להיות גיבורים -
הגיבורים
|
עד שיום אחד
אפור, צמיג ולח
במיטתי נותרה גומחה
|
האישון המתלכד בשחור
מסנוור אותי
|
נטלתיה מעדנות תחת הסכין
פרסתי לדקיקות את עוביה
|
לא, אין זה היורה
אמר החזאי
ועבר ל"חסויות".
|
הייתי כאן
בחיי האחרים נשבעת
|
ככל שהדף מתמלא,
השורות מצמצמות רוחים,
השוליים היפים נעלמים
האותיות מתעוותות
|
מכירה את השמש הזו.
משרכת קרניה
קורצת זהב פיתוייה -
אינה מחממת.
|
חמישים ועוד
עוד סופרת זליגות.
אהביני כך,
כזאת
אחותי -
אחותי.
|
נמלטת מהצריבה אל הגשם
להשקות הרהורים
לצנן את הלהט הנובל.
|
ביום קיץ, לוהט ככבשן בצער ציר,
ילדה-
נס גדול.
|
כמו הסכר הנפרץ
קורא באוב את עוצמות כל השמות
וקורם אותם לצללים על קירות
|
חשתי כי אין אדם מובן
אלא במערומיו.
|
את כל העצב המתגולל בשולי הדרכים
אגרוף ואקבור בשלולית הנקווית
|
אלפי מראות בערימות מראות לי אותי שותקת.
שותקת כמו היבשת השחורה והמדונה.
שותקת כמו ששתקתי פעם.
|
מודאגת, תוהה אם אתה אוכל
האם אתה ישן
|
"כשר, כשר"
לוחשת לעברי אישה מן החוף.
|
אשכב עד מתי, אצא כשארצה
אזין את קרבי בקלוריות גדולות
|
האי-שם ממתינה בנחת
גיזרת הזהב
לשעה
|
באור שלישי
זרח היום מפני החשך.
ימים קראו אלי
ובאתי.
|
נעצי תרמילך
על וו
להפסיק
את השיט בארץ מכאוב
|
שולח לשונות מקלעת קצף
ללקק בלאט את החוף של הבוקר.
|
נקשרות בשפד"ן
ומתעבות בעננים
הלא מתגשמים.
|
שזופה מבוהק ניאונים של קניונים ממזגים
מזמינה אותי, לעוד עבודה בעינים הזחוחות.
|
סוערת בבחישה
הממתיקה
ומקררת.
|
זאת אדע מאז ברוח חזיתיך לראות עזך וכבודך
וידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני-
עוד מבעוד אהל מועד - הבשר.
|
ואלוהים שלי בסלון
מזעיף פנים
|
אני צלול בעולם אפל
מגשש את הפחד
בפחד
לומד ללכת אחרת.
|
אני שלך
כל עוד גשמים ניתכים על אדמה
להרוות רגביה הצמאים להנביט זרע.
|
איני מחפשת דבר -
מופקרת, לטובו של קוצר הראייה.
|
שכחתי משהו?
בוודאי
את השכן האלמן להזמין.
|
חסרו לי כתמים של צבע.
בדיוק כשחשבתי לשתול פרחים
החלה שלכת לצבוע.
|
תנאי להמשך הלימודים:
1. קישור לדף היוצר של המורה
2. כניסה לדף של כל התלמידים שמלאו הדרישה
|
חולמים את הרוח
המעצב בהם גלים של פריכות.
|
כמה רחוק צריך לנסוע
כדי לאבד את עצמי
ולא לדעת
רק לקצת
ולחזור?
|
מדוע קדרו רואותייך
צללו ריסייך אל לחי שמוטה
כגוזל מסתתר בכנף
|
עלומיי שאבדו בחולות
מסתתרים ביערות
|
רחש שוקט, נודם
קולע שעת ערב בקרניים
אחרונות
|
צורבת קליפות
שקרים מובטחים.
|
ואני נעתרת -
מרחמת אותם בשייריי המתמעטים
מסירה
|
שם -
בין קפל לגוף
יתפעם לחיים ליבה הקטן.
|
במראה המעורפלת
נובטת בי דמות
נבהלת -
|
פונים זה אל זה זועמים
יוצאים אלי קרב, דוממים.
|
יושבת בפתח הבית
מנסה לחלום עתידות שנתקררו בקפה.
|
אני במזרח
סורגת מחשבות
פורמת פקעות בפחד
|
יש ימים בהם לא טוב שאקרא שירה
|
תמיד שנאתי את ימי ההולדת שלי.
|
בביאת-ימים
וביאת-משיח לא נוחם.
|
הנה אני באה
משילה מעלי הבלי-הבלים
|
על סולם לא נכון עומד מלאך
ונוקב את ההר
|
ואני כובסת ואינני תולה
זוממת -
|
נוסעת למרחקים ארוכים
משנה עצמי במחלפים
לכל אחת ממני רק דרך קצרה
|
אבעיר אש בחמוקי
כדי שארגיש אותך
|
כששקט בוער בין הסערות
נחרתים שבילים בקרקפת
|
ואבוי למיטיב להעמיק
חדור, לגשש ולחקור-
|
לא רוצה יותר
מוזיאון בסלון
|
ליל שימורים סחט מקסת
דימויים חבוקים.
|
לא-
יותר אל תביט בי כך
בבקשה-
לא כך.
|
בפנה בגן: קפה, עוגה ופירות -
העונה שאינה יודעת את שמה, מנדנדת.
|
לו הייתי קרן אור לבנה, למנותקים,
באפלת בור האהבות הנכזבות.
לו הייתי שחר, הנפרד מליל,
|
אינני מבדילה עוד בין הגיצים הבורחים
לפרפרים הנמשכים אל האש.
|
הרים סדוקים
יונקים את שיכר הגבורה המרוטשת
ללא חשבון
על הדרך לא דרך
זרה
|
בלילה ההוא, כל הנוגה רכן להידחק
אל המחילות-
|
אבל עודני מקפידה בלבי
ללטף בדקירה
נצנים שקפאו באש
|
כמו לדחוק במלים
שכל הזמן בידן
והן משתוללות
בבית
|
אהיה הכישוף
המצלצל בלחישה
|
אוצרת בי מראות.
מחר-
עוד יום.
|
נפתח המקור הלוהט במכתש
מגיר את הצוף הזהוב.
|
את הזמן עמוק בגרון.
ואני בצללים המברכים על האסור
רואה אותי בחלומך
|
היא מלקטת אותן לתוך קפל
בשמלת הפרחים הקמוטה
פנינה, דמעה ועוד פנינה.
|
בשלולית -
עכורים.
מתחבאים במראות.
|
אינותכם נוכחת בעוצמת הבדיחות הזולגות,
מתפשטות, מכתימות את המפה על לחיי הקמוטות.
|
שעון החול שלי מתקתק מקודש לקודשו
נעלמים הימים בין
|
בתרמיל -
שקרים מתקפלים
חבלים עם קשרים
|
אלא שכל יום בזמן הלא-מאובטח
אישרר ידיעה שניחשה
כשווריד בצוואר רקד, לקראת
כשיד שידעה הושטה, אל
|
שוב סתיו בגינתי
בוהה בזגוגית המלוכלכת בחלוני
תוהה, ערפילים נחתו בגני
או שמא עיניי המלוחלחות.
|
נאלמת.
פעם יכולתי לשמוע אותך היטב
|
בבית בו גרת אתמול
קמת מתה לבקרים
עיוורת לזריחות
|
עיניים חדות
מאות נשקפות
דוקרות בי מאלפי סדקים.
|
את הקוצים
שהותרת תחת עורי
אפלה ברכות אצבעות עירומות
|
הזקן ממשיך להכות בשורשיו
לרשת את הגן בפיתוליו.
[השכנים, כבר מזמן, גדעו, ניסרו והכינו ספסלים].
"אל תשקי אותו!" אמר הגנן בצחוק משופם.
"את חושבת שהוא מחכה לך
ויונקותיו כבר מזמן מרוות עצמן בכנרת".
|
"כל לגימה שלך
מצמיחה נוצות על כנפי"
|
איך זה שוילון לבן נראה שחור
מבעד לאור המבליח בין החורים.
|
לפקוח עיניים, לראות את עצמך באור העיוור
לכתוב לעניין ושלא
לקרוא את שלי ושלו
למחוק
הרבה מחיקות מעידות
קשות, חצובות כסלעים.
|
ברכות
צורה וגון
מספרים בקושי
תלאות.
|
מחייכים הטרשים כשעין הים
קורצת, מבליחה בין צפרירים
|
זיכרון המתפוגג לכתמים של זמן
|
מפשיטה ריהוט
מוחקת קישוט
קורעת חלונות
נועלת דלתות.
|
מנגינה שונה בקצב תוססת
באי-הבנה
חופרת ערוגות של בלבול
|
עצובה אספה את הבד
בין אצבעותיה הקטנות
|
הפח השכונתי מדיף
את שהריח כה טוב, אתמול.
|
משתאה סמוקת פנים
מביטה בנקישת שיניים בנסיגתה המהודרת
בעוד החושך העצל
מזדחל
|
עראבסק, פלייה
סיבוב ועוד סיבוב
|
לפרקים
כשאני מתעמקת בו
מתהפך, מהתל
|
כשגייסת כוחות מילואים
באתי אלייך חמושה באהבה
|
מאחור שותקים בקול צורם
את המשקה הצונן בכחול
תוחבים את הידיים הרטובות
לעננים הכבדים שהצטברו על הכוס.
|
קושרת סיב אופטי נקעדי
סביב צוארי הלח-
מתקוונת אלייך ממרחק.
|
אחח
אויה, אויה
הוא נותר
אדום.
|
בעוד התוך המתין לפה, יד גסה תלשה
קרעה עטיפה
קימטה
והשליכה.
|
ברעם נופלת אש
ואינה מעירה אותם
מחייכים אל ניצחון.
|
'ניצחת איתי הכל'...
מתנגן אצל השכנים
|
היא ניצבת
בין שלולית לים
בין ערביים למצוק
|
הפיתוי נעוץ בפטוטרת
להדיח אל פרי
|
כהרף בא
פגע -
ללא הגה
וברח כלעומת
|
בטרם היית
אני כבר אישה
הייתי
|
בקמט מצח
בעיוות שפתיים מחפשות
אני רואה אותך, גור-אדם, רואה אותי
|
חפרתי עורקים ונימים להכיל את הגודש
שזלג אל צעדים מהססים
|
נור אעלה בתנור
ואין מפשיר.
|
עצובה ומעוצבנת על עצמה וזולתה
תריסים משפילה, נאטמת באפילה.
|
מישהו צריך עבר?
שרידים של עתיד צריך
אולי, להפקיד בתכנית עם ריבית.
|
קבעתי פגישה
עם עצמי-
הגעתי בזמן.
|
בתקתוק אין אונים
עובר ושב
ועובר חלילה
בכיוון ההפוך למחשבות הרצות ומתנגשות
|
אחרי כל עיקול בחיי
ניצבת אומללותה בכאביה הנרקוטיים
|
עוד בטרם קיץ
ערפילים של מלמלה לבנה נוחתים ברכות
לצנן את החושך בפנים
|
ואז אני מבינה
יודעת-
רזי שרשים מושכים בי מטה
מטה אל מתחת לאדמה השחורה
בארץ ששרפה את יושביה.
|
לו רק יכולתי לשמוע
את שאת רואה
|
דקה עדינה מתופפת פעימות
בעורקים דרוכים כקשת.
|
בחלום ישן רכוב פרש
על סוס מכונף.
|
לא זוכרת שנשמת
אני לא.
ניחוח ה"טבק"
הפריח פרפרים
|
את שפתיה מחיכת
טורפת לאידה
מלחלחת
|
כשלפתע מולי זרה גמורה
לובשת דמותי, מדברת שפתי
דחוסה בשמלת כותנה קלילה ומתבדרת
שלי
מדיפה ריח פריחה קלה
שלי.
|
על הסוכה דגל אדום -
מציל
צללים שחורים
|
נאנח המדף המאובק:
"קחי, קחי את כולם, גם את אבן שושן.
הם כבדים.
אין לך פרחים?"
|
אנחת רוחה בשן ואין
יצאתי לחפשי.
|
הבו לי שיר שמשיל את הסתיו
שיר שיצמיח ניצן
|
הרפי משדי
מברכי
מזקיפות קומתי
מגמישות צוארי.
|
אתה ישן את נחירותיך המוכרות
והקולות מבלבלים
את הצללים
|
לעת ערב נגיע בחיבוק שותק
נפקח את גופנו לאיוושה מעורבלת ברחש אדוות
|
בנשיקה אחת
צורבת
חתם את המילון
|
רק כוכבים מדליפים
מתמזגים בפנסים
|
תפילה וקללה תשא ברחמיה
לשוב הבת כלה בלבן
|
הרעות -
אפר המרפד את מעוננו
|
רמשים כותבים קורותיהם
ונעלמים.
|
היפוך לפנים
לאחור
מתיז לחלוחית קורצת
וחייכנית.
|
כוכבים מתקשרים בקרניים מפתות
מאחזים בעינים מנצנצות.
|
אתם תנשמו אותי עמוק
תשאפו אותי בשאט
|
היא זוכרת את היותה נסיכה.
את שש השנים הנפלאות בהן הייתה נסיכה.
את הימים שהיה מותר להיות סתם סקרנית.
|
מוזר ומעניין
מישהו לחש לי שגם בתל אביב היה כזה בית קפה
|
ניסיון להפיק צלילים ללא מכחול
|
עיבוד דיגיטלי
צילום : אוטוש
|
אל הארכיון האישי (111 יצירות מאורכבות)
|
|
"ראית? היא על
הקיר קישקשה!"
"עזוב בוא נלך
לבמה חדשה" |
|
