|
עקרבית מאוקטובר 86, אם כי איש לא יודע באיזו מאה.
את נשמתה אפשר למצוא בין המילים, מסתתרת בין השורות,
חונה ליד הפסיקים והנקודות.
לא מאמינה שאני כבר סוגרת תשע שנים כאן.
תשע שנים של יצירות, תגובות היכרויות וחברים.
בימים אלה סוף סוף עובדת על ספר הביכורים שלי, כרגע
התכנון הוא שהספר יצא קודם כל באנגלית ואולי בהמשך
בעברית.
ניסיון ראשון שלי לגעת בעולם הפנטזיה, יהיה מעניין
לראות מה יצא מזה.
בינתיים, המקום הזה ממשיך להיות המפלט שלי,
המגירה החבויה בקצה השולחן,
שמכילה טעימות של נפשי במהלך תשע השנים האחרונות.
תאהבו,
תשנאו,
תקראו,
תדלגו,
תגיבו,
תתעלמו,
תתוכחו,
תסכימו,
מה שתרצו,
רק אל תעמדו בכניסה ותסתכלו, זה משעמם.
שלכם,
ניקול.
דיילת חייכנית לקחה את המזוודה, שאלה היכן ברצוני לשבת - ליד
החלון כמובן, הדבר היפה ביותר בעולם היה לראות את האורות של
העיר קטנים לאיטם בעוד המטוס ממריא ונוסק מעלה.
|
שלולית של דם כיסתה את האספלט מתחת לגופה. דמה שלה, שם שנזל
מהחתכים הרבים על גופה.
סירנות נשמעו ברחבי סימטאות העיר.
מישהו הזעיק את השוטרים.
|
קרני האור חודרות לחלום, ואני פוקחת עיניים באיטיות. מתישהו
במהלך הלילה הסתובבתי עם פניי אליו.
צל של חיוך.
ידי עוטפת את מותניו... רגל אחת שלו תפוסה בין רגליי.
אני מקרבת את פניי, מעניקה לשפתיו נשיקה עדינה. לא רוצה להעיר,
רק לענג.
|
שלי הציצה מבעד לדלת, נזהרת שלא לעשות רעש - זהירות מיותרת
בהתחשב בזה שמי שהתקלח לא היה שומע אותה ממילא - סקרנית לזהותו
של המתקלח. היא טרפה אותו במבטה, הגוף שלו היה מאכל אלים
לעיניים והיא הייתה רעבה. מאוד רעבה.
|
דרור משך את שלי למיטה, מותיר את רועי להנות מגופה העירום של
טל. רועי החל משדיה, ידיו מלטפות את העור הרך ושפתיו מנשקות כל
פיסת עור חלבי שרק הייתה לו גישה אליהם. טל התבוננה בפיו נע
עליה, מתגרה עוד יותר בזכות המראה של ידו הגברית על השד
הנשי...
|
טל גילתה שפניה צמודות לחזה חלק, שרירי, ובאופן כללי רוב גופה
היה שרוע על הגבר. היא הרימה את מבטה מעלה, אל פניו של הגבר,
ונשימתה נעצרה.
היא הסתובבה לעבר הגבר השני במיטתה, זה אשר זרועו עטפה את
מותניה ורגלו הייתה מונחת ברכושנות על שלה.
לשני הגברים היו פנים
|
רגליי מסתבכות ברגליו, עד שאני לא יודעת להבדיל ביניהן. אני
רוצה בו כל כך... כאילו לא בילינו לילה שלם רק מספר מועט של
שעות לפני כן, בסגידה האחד לגופו של השני...
רק בזכותך, אני חושבת לעצמי, רק בזכותך גיליתי שאפשר להיות כל
כך קרובה לאדם אחר. רק בזכות אהבתך
|
היא קיבלה כוס יין לבן מהדיילת, והסתכלה על שעון ידה. 6:30
בבוקר. מוקדם מידי לשתות, חשבה, ומאוחר מידי להצטער על הלילה
האחרון.
בעודה לוגמת מן היין הצונן, חזרה במחשבותיה כמה ימים קודם
לכן...
|
שקט, רק טיפות הגשם נופלות מטה. נעלי הספורט טופפו על האספלט
הקר, לחות מהגשם הבלתי צפוי. שיערה נרטב, וחיוך עדין נפרש על
פניה, מעניק לעינייה זוהר מיוחד.
היום היה עוד אחד מאותם ימי אוקטובר הקרים. אפור. גשום. עטור
עננים.
מושלם.
|
היד שטיילה על צווארה הורידה את התיק מכתפה, מניחה אותו על
כיסא שעמד בצד.
"האמבטיה מחכה לך," לחש הקול השייך ליד וליאת חייכה.
עיניה עדיין עצומות, היא החלה לפתוח את הכפתורים של הסוודר,
וזוג ידיים נוסף עזר לה לפתוח את הרוכסן של המכנס. כשהאוויר
הקר נגע בעור
|
אני תמיד נדהמת לראות עד כמה העיניים שלך כחולות. אני יכולה
להביט בהן שעות, לטבוע בשלווה שבהן. אנחנו שוכבים פנים אל מול
פנים, מלטפים זה את זה, מפצים על הזמן שבילינו בנפרד. אתה
מחייך אלי ומדביק נשיקה על קצה אפי.
"אז לאן יוצאים היום בערב?" אני שואלת.
|
הוא ניצב בפתח הדלת, מאובק מהדרך. מבט עייף בעניו, ותיק זרוק
מעבר לכתפו.
הוא חייך, שעון על המשקוף.
"את מתכוונת להזמין אותי להכנס?" שאל, עדיין מחייך.
"אולי", אמרתי.
|
המיטה נמצאת בערך שני צעדים מהם, חשבה.
אולי יקשור אותה לעמודי המיטה עם הצעיפים שהחזיק במגרה בשידה..
ואז יפשיט אותה לאט.. אולי יעביר את הזין הקשה שלו בין השדיים
שלה ויתן לה למצוץ אותו לתוך פיה..
|
הכנפיים הלבנות המדהימות האלה החלו לנוע, ידיו החליקו סביב
מתניי, ורגליי התנתקו מאדן החלון.
נשימתי נעצרה בריאותיי.
אחזתי חזק בכתפיו, מפחדת ליפול מטה...
מתחתי רק אוויר... מטרים אינספור של אוויר.
|
לילה, חושך.
היא שוכבת על המיטה באמצע החדר.
ידיה קשורות מעל ראשה, עיניה מכוסות בד כלשהו, היא עיוורת וכל
חושיה מתחדדים.
צעדים, הרוח נחסמת.
מישהו.
גבר.
|
דמעות זולגות מעינייה, מתפתלות על הלחיים הקרות,
אכזבה מתפשטת בגופה...
בתנועות כבדות,
בעיניים עיוורות...
זוחלת אל בין המצעים הקרירים,
ושוקעת לתוך הכרים הרכים...
|
היא חשה, יותר מאחר שמעה, אותו מתקרב, פונה באשר היא פנתה,
שניהם מתרחקים מההמולה... הוא העלה את ידו לכתפה והחליק על
זרועה, לוקח עמו את הכתפיה הדקה, הוא ליטף אותה, מעורר אותה
ללא רחמים.
|
גברים רוצים שירדו להם
(ותמצצי ותבלעי כל טיפה)
גברים רוצים שיעשו להם
(את מה שחבר שלהם אמר שעשה)
נשים רוצות שינשקו להן
(לפני שידחפו אצבעות לכל חור)
נשים רוצות שיחבקו אותן
(למה לכל הרוחות אתה מתחיל לנחור?)
|
בלהט הרגע הכל נשבר
בלהט הרגע הנשימה קפאה
בלהט הרגע הכל עף לכל הרוחות
ואפילו אלוהים לא מסוגל להרים את החתיכות
|
לא יוכל השדה לתאר את פנייך
ואת צבע עינייך לא יידע
אך את קולך,
מתנגן, שקט, חושני
את חיוכך
המקניט התמים האמיתי
ואת לבך
יידע לזהות מבין שורותיו הכתובות...
|
ולפתע סלחתי,
שכחתי מלבי את כל הרעות,
הנחתי למים לשטוף את הדמעות.
ולפתע סלחתי, והבנתי,
כי את מה שאין לך,
לא אוכל לבקש שתתן.
|
הדמעות מכתימות את הדף. הדיו נוזל והמילים מטושטשות. בדידות
וחושך. כאב ודמעות. נראה כי הללו הם זוגות שאינם נפרדים...
ושוב העיניים מעורפלות מדמעות. היום אני כמו מעיין שופע. לא
ישנתי כבר שלושה לילות, בגללך...
|
אני קורא אליה, היא לא שומעת. אני מנער אותה, היא לא זזה. אני
צועק, תגידי משהו, והיא לא עונה.
כבר שלושה ימים שהיא לא זזה. רק יושבת לה שם. ובוהה. מולה רק
קיר ריק.אני מתרגז. תפסיקי. אני אומר לה. זה לא יחזיר את הזמן
אחורה. את חייבת להמשיך בחיים. אבל היא לא עו
|
אפילו היום, ביום הסליחות
לך, אני לא אסלח.
לא על השנאה שלך
על הפגיעה שגרמה ידך
לא אסלח על הכאב
לא על שהיית אוייב במקום אוהב.
|
אל הארכיון האישי (39 יצירות מאורכבות)
|
|
רוזנקרנץ
וגילדנשטרן
מתים.
-מבזק |
|
