|
"רק שם -
במרחבים העצומים של החרות הזאת,
של הבריחה הזאת, של השנאה
ארוכת-הטווח כל-כך,
למות -
משמע לראות למשך רגע-של גסיסה
את כל הארץ היפה שמתחתיך. העמקים
הם באמת, אפוא, רק חלק משלמות. אמנם
אינספור של חסרונות, אבל כולה
יפה ורחבה ואהובה, לפחות
כשמביטים עליה מן הגובה, כשהאור
קופא באישונים בבתאחת כמו יהלום מופלא
מחלומות-ילדות או אגדות-של גמדים, כשהגסיסה
היא המצב הודאי היחידי בביוגרפיה הקצרה שלך, והמבט
צלול ומפוכח ואחרון."
(מתוך: "שנאה ארוכטווח", דוד אבידן).
"אני לא רוצה את המחילה שלך" סינן. "אני לא צריך את המחילה
שלך". המילים נפלטו ממנו וניתלו באוויר כחומת אש, מגינות עליו
מפני המבטים. כעסו גונן עליו בפני כעסם. אש מול אש, חרב מתהפכת
מול תאומתה.
|
גן הארמון היה מואר תמיד, והעצים ופסלי האבן והזהב נצצו כולם
באור-יקרות, אך משום-מה נראו כולם תפלים, חסרי-משמעות אל מול
הלילה והעולם.
"כן" אמר ונארו לפתע בקול חרישי, מכוון היישר אל מחשבותיו של
ארושרי, "חסרי-משמעות לחלוטין. יבוא יום בו יכבו המנורות האלה.
|
אם שאר הרגשות היו קולות
הדאגה הייתה אטמי-אוזניים.
הדאגה
כמו סירנה
|
הוא מפנה בנחישות את גבו
לכל המעיק על לבו:
לספק המנקר,
לאינטרס המשקר,
לשקר הממכר,
להיגיון המבקר, המדקר.
|
תמיד היה כך, וכך יהיה לעד -
נפילתם של ענקים
תמיד תכאב.
|
העולם כולו עסוק בעניינים
של מה בכך
הרי גורל
ורק אני יושב לי וכותב
|
מראה עיניים
הוא רק מראית-עין
והמציאות מחליקה כחול הרך מבין אצבעות פשוקות
|
אך לבך מתנודד,
נודד,
מתבודד,
עם מרוץ הגלים המתנפצים לאיטם.
|
עולמי עכשיו
הוא קמטים בשולחן עץ לא-מהוקצע
|
והאש בערה
וכבתה
והמלאך - מקומו נפקד.
ויצחק נעקד.
|
שמש שוקעת
בצבעים יפים כמו שיר
|
לא בבדידות -
באש נאכלת,
שרידי מילים, מהבילים עולים
מן הגוף הבאוש, הכמוש.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מה קרה שלא
מפרסמים את
הסלוגנים שלי?
הם לא בני אדם?
אין להם רגשות?
אם צובטים אותם
הם לא מצטבתים?
אם מפרסמים אותם
בדף האחורי הם
לא מסיבים אושר
עילאי לבעליהם?
(המוצון ברגעים
של שברון נפש) |
|
