|
אני לא בדיוק יודעת איך לתאר בצורה מכובדת משהו...
אז אני פשוט אספר איך התחלתי לכתוב שירים:
אני כותבת שירים המון זמן אבל תמיד כתבתי בשביל עצמי
בשביל להוציא רגשות ובסוף הייתי זורקת אותם.
עד שיום אחד חברה שלי הציע לשמור אותם ולקרוא אחרי
כמה זמן וזה מה שעשיתי זו היתה העצה הכי חכמה שאי
פעם קיבלתי =)
She said she would come back, and be with him forever. Those
words kept running in his head.
|
המשקפיים החליטו לנסות לבדוק אם האיש מולם הוא מתחזה ואמרו
"מר יונגו מר יונגו מדוע עורך שחום כל כך?" "ליסן מאן איי
הייתי אין ג'מייקה" השיב הזר "אך מדוע עיניך אינן צרות כפי
שהיו?" שאלו המשקפיים...
|
הוא ידע שלחיות בלעדיה זה בלתי אפשרי ושהיא לא תצא לעולם מראשו
וליבו, הוא רצה שהכל יחזור לקדמותו אך זה היה בלתי אפשרי.
|
שוב רעש הצעקות מעיר אותה, היא מכסה את ראשה בשמיכה ונושמת הכי
עמוק והכי חזק שהיא יכולה, מניחה את ידיה על אוזניה וצועקת
צעקה חרישית.
|
Inside my grave I'm all alone,
Inside my grave I feel at home
|
You'll never know how much I suffered,
You'll never know how much I cared,
You'll never know how much I'm tougher,
|
The wind is whistling in her ears
It's getting in her long black dress
|
במקום שאאבד אותך אותי לא מוצאת,
בתוך החשיכה בשמי אני קוראת,
|
ובדרכה הארוכה היא עוברת חוויות
עם המון מכשולים והמון בעיות.
|
צללים מסתובבים וצורות לא ברורות,
קולות מוזרים כמו בחלום בלהות,
|
"יורדת על ברכיי ליד גופתך המרוטשת
מחזיקה את ידך את ראשך מלטפת"
|
לא שוחה עם הזרם
לא נראית כמו כולם
ומילים נזרקות לעברי...
|
השלג מסתיר את זוהמת הרחובות
אך מה יקרה כשתפציע השמש?
|
היא הולכת בשבילים האלה, כל-כך רחוקים אך כל כך מוכרים.
צבעם דהה ורעש הילדים הצוחקים נעלם. היא נזכרת איך בילתה את
ילדותה על שבילים אלו, איך הכול היה נראה שונה, חי.
|
מבעד לערפל עיניים אבודות מחפשות מוצא מהמקום הזה,
|
|
|
מה זאת אומרת,
הבן שלי אלים?
הילד שלי הוא
שקט ומופנם והוא
אף פעם לא נגע
באף אחד!
אמא של רמבו 2
מתלוננת |
|
