[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
היא עומדת לה שם בפינה.
שיער שטני, עיניים חומות, ומבט רציני להפחיד.
מבט אינסופי רווי כאב ושנאה, כמו בולע את כל החיים שהיו שייכים
פעם לפנים תמימות שכאלו.

"מחלת גבהים הם קוראים לזה" הבהיר גבריאל למועצה סביבו.
החברים החלו מנפנפים בכנפיהם בעצבנות.
"ומה יש להם לומר על הכתמים השחורים?", נשמעה קריאה מתוך
ההמולה.

מדפיסה מכתב רשמי, מכינה קפה לבוס ומתעלמת כדרך אגב מהערה
מגונה מכוון שולחן ההנהלה.

ממהרת בחזרה לשולחן שלה, לפינה שלה, לחיק ידיה שלה.
מנסה לקבור עצמה בתוך ציפוי הפורמייקה אך נכשלת שוב, כמו תמיד,
בהכל.

יושב במרכז החדר על כיסא העץ השבור. מבטו פוזל אל עבר החלון.
עיניים חומות מזוגגות שולחות מבט כמה לתקווה, כמה לאור.
החל משחק בתלתליו הארוכים כשהיא הופיעה אל מול עיניו. מרחפת
מחוץ לחלון.

...אתה יודע, דוקטור, לפעמים כשאני הולך והכל כזה שחור מסביב?
- כן...
- ואתה כזה לא רואה את הרגליים, ונורא מפחד ומנסה לראות
בחושך אם אתה לא עומד לדרוך על חרא של כלב.
- .כן, אני מבין.
- אז לפעמים אני הולך לי וחושב : למה אני חייב להיתקל בהכל?

את נינה פגשתי ביום הראשון של הסתיו.
אני ישבתי על המדרגות ושעשעתי את עצמי בהזיות מזדמנות כשהיא
בדיוק ירדה במדרגות.

- זז?
- מה?!
- אתה זז?!
- אה. כן, בטח.

ירדה והתיישבה במדרגה התחתונה.

כשיצאת מהחדר, הפלת את העציץ מהשידה ליד הדלת.
רציתי לקרוא לך, אבל הקולות לא יצאו.
אח"כ הסלולרי צלצל. ענית לו והפעם כבר לא גמגמת. אמרת לו שאת
אצל ההורים, ושאנחנו גמרנו רשמית.
כמעט התפתית והצצת אחורה, מעבר לכתף, אלי.

הם מעופפים להם מעלינו.
צחורי כנפיים ומבט, פניהם חיוורות, עיניהם השחורות כמו תוהות,
מחפשות משמעות לכל זה.
מתעופפים להם ברוחות כשעל פניהם ארשת רצינית, קפואה, מתה.
מציצים להם מעת לעת אל תוך נשמותינו, נכווים, ומיד בורחים
בחזרה, אל האור.


לרשימת יצירות השירה החדשות
כולי לבד כעת,
מלקק את הפצעים.
שם פלסטר פה, קצת יוד שם,
מנסה לאחות עצבים מדממים.

הוא רוצה לצרוח. רוצה לברוח. רוצה להעלם.
נאבק כמו מפלצת בתוכי, מכה בנקודות הרגישות, בעצבים החשופים.
מקווה למצוא חיים משל עצמו במקום בו יוכל לשכוח מהכל ולהרגע.

להמשיך לרוץ,
לא להציץ לאחור.
רק קדימה,
קדימה והלאה.

קדימה והלאה,
זה הכיוון,
זה המחר,
זה העתיד.

בכיתי על השקר. על האמת.
על הצלילות המכה ברקות.
בכיתי כי הכל כואב.

שם, הם שוכבים,
מכוסים עפר,
שיערם פרוע,
הוורוד הפך אפור.

מבטם הקפוא,
מלא אימה,
קורא לי לעזרה,
מכווץ לו בפינה האפלה.

אנשים נועצים עיניהם ברקיע,
מביטים אל על,
לוחשים תפילה.
מנסים למצוא אותו.
את האחד.




זה לא פאנץ'
ליין זה החיים
שלי


תרומה לבמה





יוצר מס' 186. בבמה מאז 20/5/99 1:22

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לעוזי
© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה