|
תל אביבי בגלות המקנא בסתר בכל הכותבים המאושרים.
שישה מיליון - כמה זה בכלל?
איך אפשר לתפוס מספר כזה גדול?
מספר ארוך ומעוגל
אבל להבין אותו אני פשוט לא יכול.
|
ועוד חלום שלך טובע בתוכך
בשלולית מלוחה של כאב ואכזבה
|
האם שומע?
אמור שנית!
הרדוף או פרח?
|
בכל שקר יש שמץ של אמת.
לכן, כשאמרת לי בצחוק שאת שונאת אותי,
פחדתי
|
לפעמים אני מתעורר בלילה מזיע
וחושב על אווזים, ובלונדינים ועל חלוק לבן.
|
ואני קם,
ופוקח את עיני,
ומריח את האוויר הצלול,
ויודע שקמתי לעוד יום כמעט מושלם
|
התותח יזמר בחמדה
תרונן המרגמה
יזמזם המטוס בעליצות
סוף סוף יוצאים לקרב.
|
פרחים שנקטפו מכסים
אדמה שנעקרה ממקומה שמכסה
פרח אחר שנקטף.
כאילו הם יכולים להקהות בריחם את הכאב.
|
הלכתי לים והסתכלתי בגבעות,
וראיתי שלפני כל גבעה גבוהה יש בקעה עמוקה לא פחות.
וחשבתי שלהגיע לקצה הגבעה זה כל כך קשה,
שמטורף מי שעושה את זה.
|
אולי הלילה שוב ניפגש,
במתחם המוגן מאחורי שמורות העיניים.
חיבוק מהוסס, ממושך מעט יותר מהמקובל,
חיוך כבוש (תנגב בפינה את טיפת הדם...זהו, לא רואים)
שני גברים, נבוכים מגילויי הקרבה ההדדיים.
|
אני מתגעגע, את יודעת.
ראיתי אותך ביום שבת וכבר מתגעגע.
|
מילים שאת אומרת
ואני שומע אך לא מקשיב
|
כמו שכבשו ההולנדים בסערה את רסיפה,
כבשת את לבבי.
כמו ששחררו הפורטוגזים במסירות את פרנמבוקו,
אני משחרר ממך אנקות עונג בלילות.
|
מצוייד באישור מפורש ממשה בן מימון
לעזוב ללימוד תורה
(ובתנאי שלא אשאר)
המוצמד באטב לפתקה מקצינת הקישור.
|
היום הבליחה בי ההכרה,
שבסוף גם אני אתאבד.
|
שכבות אבק בלתי ניתנות להסרה
|
אני מתכרבל בתוך עצמי ובלעדייך
ומרגיש
את הצמרמורת התוקפת אותי
ואת הקור הנושב אלי מבחוץ.
כמו המבט הקר שבעינייך
|
ומעל גבעות שפיה
אל בינות הברושים
משקיפה אל הים הנסוג
מפאת עוצמת געגועיה
|
והבובות שעל המדף גרגרו בהנאה
למגע ידי המלטפת.
|
עד שקול תכניות הילדים, שכבר איננו, קטע
את שנקטע כבר לפני שנים
|
ושחור שמלתה צבע גם את עולמי
בגווני החידלון.
כי ידעתי את אשר באה לומר,
כמו אז.
|
כפי שאת מלטפת
את ראשו של חתול הרחוב
שישן על מפתו דלתך הסגורה
|
מה את רואה עכשיו?
אני רואה את צהוב המדבר,
וההרים גולשים אלי מסביב.
וחיילים בירוק שוטפים כלים בכחול.
|
היו ימים בהם היכרתי כה טוב
את חיוכיך השונים...
גם כשישבתי מאחורייך.
|
אנחנו שמתנו על נס גאווה,
ולא על קידוש השם הגדול...
|
החיזבאללה משתוללים בלבנון.
רק בשבוע האחרון נהרגו שם חמישה חיילים.
חמאס משתוללים ברצועה.
(את יודעת שבגזרה שלי זרקו 11 רימונים החודש?)
|
סבתא שלי נולדה בשבת.
לא ברור באיזו שנה בדיוק
אבל בשבת.
|
על ניצת הדובדבן
שוררו כה רבים במזרח
מטופפים על כפכפי הבמבוק.
|
אף פעם לא תדעי,
מה הפסדת
כי לא נתת לי לאהוב אותך.
|
יום טוב למות היום:
השמש מחממת מעט דרך ענני נוצה קלים.
הרוח הממוזגת הנושבת מהים אינה קרה ואינה חמה,
כמוך.
|
הבו לי פרה אדומה, תמימה
שלא עלה עליה עול
ואשרוף אותה לפני.
|
ומה אותיר?
צרור תמונות?
אגד מכתבים?
|
ומה אותיר?
צרור תמונות?
אגד מכתבים?
|
נתצו המצבות
הסירו הגלעדים
עיקרו במכושיכם את אותיות הברונזה
מחזית הספרייה.
|
לו ידע עפרון את אשר
יעשו בני אברהם לבני חת
ספק אם היה מוכר את המערה
|
ובצורה מוזרה ובלתי מובנת,
רק הקרח הולך ומתעבה,
|
אין עיקר ואין טפל.
אין רצון, שנאה, מאווים...
יש רק חידלון שהולך וגדל,
הולך והופך אותי לקליפת אדם.
|
אולי מחר תבואי,
רכובה על סוס לבן
|
אם רות המואביה הייתה מסתובבת בדרום תל אביב,
בהנחה שלא הייתה מגורשת עוד בנמל התעופה
למרות שגיסתה, נעמי, הייתה יהודייה כשרה,
ספק אם הייתה מוצאת לקט, שיכחה או פאה.
|
בכל פעם שאני נשברת לרסיסים,
אתה בא ועוזר לי לאסוף אותם.
|
תמיד אהבתי את שידת הספרים החומה.
סבי וסבתי הביאו אותה מרומניה
ובעיני נדמתה תמיד ל"יד ושם" משפחתי.
|
הגשם שירד אתמול היה חזק.
חזק מספיק כדי לשטוף את המכוניות.
חזק מספיק כדי להלבין את הקירות.
|
ובבוא השלגים נתכרבל בשמיכה
ונשב בתוך החדר החם
ונחשוב:
על הדברים שהיו,
על המקרים שקרו,
על הטעויות שנזכרו.
|
גבעולים ירוקים רעננים, מבצבצים מתוך המעטה הלבן.
בחדשות הבוקר אומרים: "היום לא הולכים לגן".
|
כשהפסקת לתת חשבתי שזה הסוף,
והמשכתי הלאה
|
ובהולדת בני:
אקרא לו בשם שני.
|
אם פעם אשקע לי בתרדמה ממושכת ובלתי רצויה,
במיטה לבנה וסדינים צחורים
עם כל מיני מכשירי ניטור ואיסוף נוזלים,
ופני החוורות יהיו חסרי הבעה, מבטי מזוגג, קולי אילם,
|
שלא כיהושוע
שחנן את רחב ובני ביתה
שרידים אחרונים מעיי החורבות של חומות יריחו
אנו הפקרנו את נושאי תקוות חוט השני
|
אולי הם עומדים כאן, איתנו
אל מול מצבת העיר
בבית הקברות בחולון
כל שנה ביום השואה
|
אני תרנגול הכפרות
שמסובב את עצמו
ללא הרף
ובלי רחמים
סביב ראשך
וסביב עינייך הסומות
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מגיע איזה אחד
שקורא לעצמו
הפרוקטולוג
ומשווה בין
אתרינו המהולל
לאברי מעיים
למינהם. מה הוא
חושב שאני פה
סתם?
זה שמאשר את
הסלוגנים, אבל
יש לו
אינטגריטי. יש
לו גם קווים
אדומים. |
|
