|
פעם כשכתיבה הייתה חטא, הייתי כאן.
היום כשכתיבה היא הנאה אני בכל מקום.
ואני איציק.
תמיד תהיי מיסתורית, תמיד תגלי לי עוד דברים חדשים, לעולם לא
אפסיק ללמוד אותך, את דרכייך, את קולך המתוק שפותח אצלי את כל
הדלתות. תמיד אחקור את פנייך, את הקמט שיצוץ, את התלתל שיפול
ויפריע, את מליון חיוכייך, תמיד אטעם את דמעותייך ואכסה את
עינייך בנשיקות רכו
|
הרגישה כאילו הוא גיא, הגוף כל כך מרגיש דומה, הידיים החזקות
מצמידות אותה לגופו, והריח, ריח של ים מלוח ועמוק. ריח של כחול
אינסופי שנכנס עמוק לתוך נשמתה ולא עזב אותה לעולם.
|
פיתלה את גופה סביב האנשים, מתחככת, משתחלת, היא אהבה להיות
בתוך המון גדול, להרגיש גופות של זרים נוגעים בה בלי
אינטימיות.
|
הייתי חייב לקחת את היד שלה בשתי ידיי. הרגשתי אותה מתכופפת
אליי, מניחה את ראשה על כתפי, ידה בידי, הרגשתי כמו בתוך קסם.
ניצוצות השמש עפו מכל פינות החדר והקיפו אותנו, מתערבלות עם
קול הבס של ג'ו, מרחפות אותנו באוויר החדר.
|
הרכות השורטת
בעדינות אכזרית
פוצעת ומדממת
קורעת וחודרת
|
אלף נשים לשלמה,
אלף שפתיים
ירכיים אלפיים,
מתערבבים מתחככים
|
בשיבולים זהובים של אשכולות שיכורים,
בריחות אסורים של תשוקה מאוהבת,
בנתיבים נפתלים של תמימות מתנגנת,
את מהלכת
|
ידיו שורטות, קורעות
מתערבבות עם שפתיים
נושקות ונושכות
מלטפות שדיים, ירכיים
|
|
|
"...ואז החיילים
אונסים את הבנות
של הליצנים"
-סיכום "סיפורו
של ליצן", בלט
מאת פרוקופייב.
בחיי שזה מה
שקורה בבלט.
-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב. |
|
