|
דקלה מתנערת מקליפת הסיד שאחזה בתרדמת. אל גבה מתוחה כקרום
מורסת זכוכית העיר הרוויה באור פנסי רחוב. אדן החלון מחזיק
כקרח דק קומתה מלופפת. רגליה היחפות נושקות לשטיח מרופט בשקט
רועם, כהד לדממת צליל הניפוץ בזקיפתה.
|
המקשים שהכירו בעצמם כלבנים, היו כשיני מעשן קטורת בשנותיו
האחרונות, נראה כאילו היו נשברים כנגד רצונם בגלל אורך אצבעות
הפסנתרן. השמיים קדרו פנימה על רקע תלתלי התיל. המקשים השחורים
דהו.
|
רק לא יכלתי לשנות אותה, בדיוק כמו שלא יכלתי לשנות את עצמי.
אנחנו, אנחנו אף פעם לא נהיה ביחד. והכל כבר ברור ואני מחבק
אותה בפעם אחרונה ויוצא מהחדר. סוגר את החלון. בוחן את הקובץ
עם השם שלה, ולוחץ על delete.
|
השתוללות הברזל למראות חלודה
|
ניחוח של סתיו ושלכת
הקיץ בגד ואינו כבר הולם
בחורף אלמד לי ללכת
לתוך האביב אדעך, אעלם.
|
אפשר לראות אותי רק בעיניים סגורות
אני כמו זכרון של חלום או מספר שורות
|
בקיץ אחרון נסגרו הדלתות
נפרמו הקשרים ונכבו האורות
אין מקום בשבילי, אין מקום לשפיות
החיים בין המוות הם המיעוט.
|
רק הרגשה מוזרה בחזה
לתוך עצמי אני אביט
בלב שלי, הוא נקרע לו מזה
במקומה יש דם וזכוכית.
|
המוות כמו צוענייה זקנה
רואה אותי בליל הבדולח
מתחת למגפיי שנאה
יש רסיסים של חלומות.
|
החורף מכסה אותי בשמיים אפורים
סורג לי בגדים מחוטים של גשמים
|
היא הכתה אותו שוב ושוב
"אתה איש טוב, אתה טוב"
הוא חיבק אותה בעדינות
|
היום אני שורף גשרים
היום אני סערה של הרס
|
טריסטרמית שחורת כנף
עיניי ענבר לה וקולה שקט
כמו מנגינה שנשכחה.
|
ברסיסים של חורף ובשברים
של אהבה וחתיכות של אכזבה
|
לחבק אותך
ברוגע
לאסוף את כל הרסיסים.
|
מאחורי עומד הזמן, נושף לי בעורף
כמו נרקומן מזריק את החיים לווריד
אתמול הלילה פתח את הדלת לחורף
אבל הקרח בתוכי היה פה תמיד.
|
ידי חמה ויבשה
על העיקול בין
הדמדומים לחושך
|
אפשר לראות אותי רק בעיניים סגורות
אני כמו זכרון של חלום או מספר שורות
|
הרי אני מאהב הסודי שלך
ולא אגיד
ולא אלחש
|
מטל נוצץ בשמש חורף
או משלכת בשמיים האפורים
|
שעון עץ דובדבן כהה
מכה בלבי ביום ערפל
הזורם בורידיי כקרוסין
|
סמטאות של תל אביב מלאה בגשם
כמו נהר סוער של רגשות
|
עיניים קצת חומות
רוקדת בין וילונות
עורה בצבע יום מדבר
והיא אוחזת בעבר
או העבר אוחז בה?
|
לבוש מלא אך בערום
עומד אני מול ההמון
|
הרוק בפה הופך לרעל והמשמעות
נוטפת מניבים שלך והרעב לחום
|
ראיתי מלאכים
נופלים עם כנפיים שבורות
מתחת למשקל
של האמת.
|
אני חורט שורות ארוכות וחדות
כל כל מתכתיות ובוהקות
כמו להבי החורף שהותך עם הבדידות
|
שמאן של אספאלט ובטון
מדליק עם מבט פנסי רחוב
|
כשאני אמות תניחו לי ביער
חיות פרא יבואו ויוכלו את בשרי
אנהל איתם שיחות פילוסופיות
|
|
|
גם אני ראיתי
אור היום בבוקר,
אז מה?
עוד סופר כושל |
|
