|
 209321541
היצירות האלו הן אני,
בחלקן הן אמיתיות ובחלקן בדויות,
כמוני.
תקראו, תגיבו. אולי תמצאו גם אותכם בהן.
ואני, כילד קטן המביט שמימה כאשר מפריחים בלון, מתבוננת בתדהמה
שסופה להסתיים בהרגל, מהבניינים האלו, בכלל לא בניינים, גושי
פרסומות הנישאים אל על, צבעים ואורות, לרגע הם מסנוורים
אותי...
|
ואז בא אלוהים. הוא לקח אותי, בכרכרתו השחורה, ישנה אבל טובה.
הוא יצא מגבולות גן עדן. נופפתי לו, עם עצבות נוראה.
הוא לא ראה.
הוא לא ראה אותי...
|
סגרו אותי בתוך בועת אוויר. הם קראו לה כדור הארץ, העולם.
מיקמו אותי בגרגיר על אותו המקום המדובר.
שמו על ראשי בלוק של בטון, קראו לו בית.
|
שיר הוא, כדמעה רועשת, זועקת,
של הסכמה,
של עצב מהול בשמחה.
|
ודאי אינכם יודעים כי עידן הגיע, עידן קץ התמימות.
לבטח תהיו מופתעים לנוכח ידיעה זו, חיילי משמר השמחה הוחלפו
בחיילי משמר העצב הנורא.
מה לא ידעתם, אני ממאן לשמוע כי שכחתם שבבוקר יום חמישי אחד
החליט "הנשגב" לפצל את השמש למיליוני חלקיקים, לנו נותר רק נר
קטן.
|
|
|
במנהטן
שבניו יורק
כשקר - באמת קר
וכשחם - באמת חם |
|
