|
"יש לי לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש,
יש לי ערק ופסנתר
ואין לי אהבה בנתיים"...
(אביתר בנאי)
גם השטיח נראה לי נורא מסכן. מרופט כזה וישן. איך לא נתת לי
להחליף אותו בחדש?
הדבר היחיד שהתעקשת עליו בכל השנים שהכרנו זה השטיח שסבתא שלך
הביאה ממרוקו. "לא שהוא מרוקאי חס וחלילה!" הייתה אמא שלי
מסבירה לכל אורח שאי פעם דרך אצלנו בבית. "זו פשוט סבתא
שלו..."
|
מרגישה את האבנים בכפות הרגליים לוחצות לי הבשר, מותירות בו
חריצים אדומים. לא כמו החול הרך בחוף גורדון שרק דיגדג וגרם לי
להרגיש כאילו אני הולכת על שטיח של קטיפה ואתה הנסיך ואני
נסיכה והכוכבים הם נוצצים שאלוהים בכבודו ובעצמו פיזר לנו.
|
"רוצה ללמוד איך בונים מגדל מטיפות?" אני שואלת אותה והיא
מהנהנת בהסכמה ואנחנו ממלאות דלי חצי במים וחצי בחול ואני מראה
לה איך שמים קצת מהתערובת בכף היד ומטפטפים לאט, לאט עד שנהיה
מגדל גבוה וגדול וחזק. לא כמו הבית שלנו הפצפון, שבזמן האחרון
כבר בקושי מצליח לה
|
תן לי לשבור לך ת'לב,
כמו ששוברים צלחת,
אבל אחת כזו שרק כאילו בטעות נשברה,
ככה שגם מצפון לא יהיה לי.
|
"אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל אני מתחיל להתאהב."
ככה בפגישה הראשונה.
כאילו לא אמרת כלום.
|
אני רוצה שנלך ביחד על חוף הים בקיץ, בלילה ורוח חמסין קלה
תלטף
לנו את הפנים. אני רוצה שנחזיק ידיים.
שאתה תהיה שלי ואני אהיה שלך והרגע הזה יהיה אך ורק שלנו
|
גם על זה שאני כותבת יותר מחיבורים בשיעור ספרות אני חייבת את
תודתי לך. באמת תבורך שאתה ככה לפעמים מחליט לשבור לי את הלב.
|
לשבת בחדר, לקרוא, לשתות קפה, לשמוע את מאיר אריאל שר שיר
שמזכיר את הקיץ. שיבוא כבר הקיץ הזה. לחלום בהקיץ, לחשוב מה
יהיה בעוד שבוע כשאני אלך לצבא ואעזוב כאן את הכל. אעזוב אותך
|
|
|
