|
ילידת 81'.
לומדת ספרות עברית ואוהבת את זה מאוד.
עוד כמה משפטים אינפורמטיביים עם נקודה בסוף.
תהנו!
גוגו הלך לו לאיטו על השביל המוליך אל החורשה. הוא לא ידע כמה
פעמים הוא עוד ילך לשם ולמען האמת גם קצת נמאס לו מהמיסתורין,
אבל הוא גם ידע שאין לו הרבה ברירה.
|
גם כמה מנהלי סניפי בנק היו לי, אנשי היי טק ואפילו גנן אחד.
הוא היה הכי חמוד. עדין כזה, בדיוק בשבילי. אבל אז נפל עליו
איזה שתיל של פפאיה ננסית על הראש והוא הפך צמח. אני לא אשכח
את זה, אמא בכתה יומיים והסתכלה עלי במבטים עתירי רחמים
ו'אויויוי' במשך חדשיים.
|
לאחר שהסתיים המסע הרגלי בשבילי האוניברסיטה, נכנס הפרופסור
משולם אל הקפיטריה והזמין את סנדויץ' הגבינה הרגיל שלו, שוב,
בפעם האחרונה. בדיוק כאשר התכונן לנגיסה גדולה ורצינית מהכריך
שלו, נשמע קול מאחוריו.
"סליחה, פרופסור משולם?" נשמע הקול, רועד ונרגש.
|
אומרים שיזכרו את המקרה הזה כמה חודשים טובים, שלא מהר תמחק
אותה נערה מתודעת הציבור.
היא תמשיך, במשך החודשים הללו, לא להבין למה עושים מהעניין כזה
ביג דיל.
|
מדי פעם שואלת אם אני צריכה לשירותים ואם אני רעבה, היא ארזה
סנדוויצ'ים ותרמוס עם קפה אבל היא בטוחה שיפטמו אותי גם שם,
הרי אני כל כך רזה, ממש, אנורקסיות פרות לידי.
|
אוי, אלוקים.
אם הוא רק היה יכול, היה לוקח את ידה בידו ומעביר אליה את זרמי
החום, את גלי האהבה שחש כלפיה כשסיפרה מה שסיפרה.
אבל אצלנו (כמה גאתה בו הגאווה כשהשתמש במילה הזו, אצלנו), אין
נוהגים לגעת בבת ישראל, צנועה וכשרה ככל שתהא, לפני שטבלה.
|
הילדה הקטנה הסתכלה סביבה ביאוש, אבל עדיין לא זיהתה בקהל
האנשים שהקיף אותה את השמלה בצבע חרדל עם פסים סגולים ואת נעלי
העקב האדומות שהיא ניסתה לפעמים, כשאף אחד לא ראה אותה.
|
"הוא מת," אמר ד"ר יהושע.
"מת?" שאל העוזר שלו, יחיאל, בתדהמה.
"לחלוטין." אמר בשלווה ד"ר יהושע.
"אתה בטוח, דוקטור?" שאל עוד הפעם יחיאל.
"יחיאל יקירי, אתה מטיל ספק בדברי?"
"לא דוקטור, חס וחלילה, דוקטור."
|
קרה המקרה, וביום מן הימים מצאתי לי איזו עבודה זמנית מהצד. לא
משהו רציני, פעם בשבוע ככה, בשעות הערב. נאמר לי שכדי שממס
הכנסה לא ייקחו לי יותר מדי כסף, עלי ללכת אליהם ולמלא טופס
מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש.
|
לו היו ברחוב עוברים ושבים, ודאי היו תוהים לפשר הליכתה של
אותה צעירה, החותכת את האויר במהירות. לא ברור כמה הריק מספיק
להתמלא כשהיא מגיעה למחוז חפצה, כמה מכעסה פרקה על אותן מדרכות
אומללות.
|
"שוד ושבר!" צעק המורה יחזקאל, מבועת.
"מה קרה?" שאלה אשתו תקווה, הורידה את הסינר ומיהרה לעברו.
"הביטי,תקווה!" הוא הצביע לעבר נקודה לא ברורה על התקרה.
"מה יש, יחזקאל, התקרה נראית לי בסדר גמור. מה לא בסדר בה?"
|
גבריאל התבונן מודאג בשעונו. רק עוד 5 שעות עד ה....טוב, הוא
לא ידע איך לקרוא לזה בדיוק. סוף העולם? לא ממש, כי העולם כן
ישאר, רק היצורים הסנובים ביותר עליו, אלו הנקראים בני אדם,
יגיעו כולם, אחד אחד, ללא יוצא מן הכלל, ללמעלה.
|
ולא אסכים לשמוע שריקות מכיוון יסודות הבניין רק משום שפועל
משועמם יחוש צורך בלתי מובן לתחוב את אצבעותיו המזוהמות לתוך
פיו הדוחה, מבטי יחתוך בו כאלף סכינים מושחזות היטב וקול דממה
דקה יעלה מהמקום בו יוותרו שאריותיו.
|
עומד שם בצד איזה אחד, נשען על הפינה של תחנת האוטובוס. אני
מסתכלת עליו וחושבת, מעניין מי הוא. אל תבינו אותי לא נכון,
אני לא חושבת עליו בתאים הרומנטיים של השכל, סתם מעניינים אותי
אנשים.
|
טלפנית: (כמו אל ילד קטן) שלום, אבא בבית?
נערה: לא.
טלפנית: (באותו טון) מתי הוא יחזור?
נערה: (באדישות) תנסי כשהמשיח יבוא.
טלפנית: (שמץ של תהיה בקולה) מה?
|
השיחה קולחת ומדברים על הגשם וההצפות, על פוליטיקה (האיש שיושב
לפנינו מסתובב ואומר שצריך להצביע חירות, רק חירות, ושתינו
מתחייכות), על העייפות ועל הרצון לפרוש כבר, רק לא על מה
שכואב.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
הדברים הכי
גדולים קורים
בימים הכי
פשוטים |
|
