|
תמיד להתחיל לכתוב על עצמך זה קשה. במיוחד כאשר
התוצר המוגמר יוצא לאוויר העולם. אני יכולה לפתוח
כמה פרטים יבשים- בהם גילי ועיסוקיי. אני חושבת
שעדיף להותיר את אלו לדמיון מהסיבה הפשוטה הבאה.
ברגע שאני אקטלג את עצמי, אז מראש אני מקצצת את
ההזדהות עם השירים, כי זה מכניס אותם לתבנית
מסויימת. וזה עוול לעשות להם כן. המילים שלפניכם
זרמו מהנשמה והם מופיעים לפניכם בצורה המזוקקת
ביותר...
אני בתוך הראש שלי,
אף אחד לא מציק לי
|
מטיילת ברחוב, בראשי
לאן שדחפורי ההרס לא הגיעו עוד
|
דמעות תזרמו, אני מרשה.
תסחפו את הכאב איתכן, בבקשה
|
דמעותי נמהלות ברחש הגלים.
האור שהיה בי כבה בפנים.
לא יכולה, לעצור את הדם,
הניגר מפצעי לקצה העולם.
|
לאן? הכאב מפוצץ את החזה.
כואב, אין לאן לברוח
|
שבורה לרסיסים אני שוכבת על רצפה,
לא מנסה, לא מצפה, לתפוס את האובדן.
החור השחור בנשמתי. לא תצליחו לרפא אותי.
הכאב אופף עוטף את הכל לא מסוגלת אפילו לשאול
|
הלב שלי בטוח כאשר הוא פועם בחזי.
למשמר לא אתן אותו לאיש
|
שנאה עזה, שנאה יוקדת
פורצת מנבכי נפש שסועה
|
Practice makes better
They say.
פריחה, זונה ושרמוטה.
|
מרגישה כמו במטריקס, במקום בו
עצרו מחוגי הזמן.
|
|
|
כשהלפיד יאיר
אני אודיע לכם.
בינתיים חושך. |
|
