|
תותי שדה היא גלי פיאלקוב, ילידת 1.5.66
כותבת, עורכת לשון ותוכן גם למחייתה.
זקוקים לי? "נאות שירותי תוכן" -
http://www.naot.info/
אתם אורחים ולא מכירים את הבמה?
אנא לחצו על שם היצירה בכדי לקרוא את כולה.
היא קמה וניגשה לחלון, מביטה אל הקומה שלישית בבניין החשוך.
מעניין מה תומר עושה עכשיו, חשבה לעצמה.
סאלי שכבה על הבטן, ראשה מונח על כרית נטולת ציפה, והביטה
בקונדום הרופס שהיה זרוק על רצפת חדר השינה שלה.
|
הוא יעמוד מאחורי גבי, צמוד אל מסעד הכורסא. אני אניח לראשי
לנטות ולהישען על ביטנו. אצבעותיו יאספו לאט קווצות שיער
שנסתרו מתחת לרעמה שלי, צמודות לעורף. הוא ימשוך אותן כלפי מטה
ברכות ובעדינות, מתלתל את התלתלים שלי סביב עצמם, ואני אצטמרר.
|
יוצא הרבה שניני אומרת לחבר שלה, פול, שאי אפשר ככה יותר. שמה
הוא חושב לו. שהיא עייפה מכל הסבל. ניני, שפעם קראו לה נינה,
ושסבתא שלה עדיין פונה אליה כך, מטעימה את ההברות שלה כדי שפול
לא יפספס ניואנס: "מ-א-ז ש-נ-כ-נ-ס-ת ל-ח-י-י-ם ש-ל-י
א-י-ן ל-י ר-ג-ע א-ח
|
רוצה לנשק לך ישר בעורף המוצק שלך
את העור התינוקי שלך
בתאווה גדולה
שכן
טרם באת פה
|
אפלח את לבך
אני כדור עופרת 9 מ"מ
מטווח קצר
אתה חייב לדמם קצת חומד
|
אחר כך יהיו לי חומרים לרשום מזה שיר בינוני
כי מהמקום של האושר
רק שירים בינוניים יצוצו בי
ואוותר עליה על השירה בינתיים
|
באישון ליל
אישוני מורחבים אליך
|
נשפכתי עם הערב מן הרחוב לחצרות הצד
בין פחים פז הדרך יוביל אל לועו האפל שנפער למולי
ניביו קטנים וחדים ובכל זאת מאיימים בשיעמום חתולי
ברשותך אבכה שוב מעט בטרם יטלטל הצחוק המוחלט
את שרירי בטני הדואבת הולכת אליך
לתוך פה מחייך של חתול
בו נפתח לפניי ב
|
כאלו הם פני הדברים הלילה -
פחות קר
|
בקרעי אור, לאט ובתאווה אין קץ,
אגלה בך את הסימנים הכי פעוטים
ואתה, בנחישות, תעצום עיניים חזק
|
אפשר לחוש כבר את הקטיפה שלך
על כל מילימטר בגוף שלי
בכביש העולה מעלה גרה אישה עם רגעי אוצר צרופים
|
אבל עוד רציתי להתבונן בך מגלח בידך מאומנת
אחר מתיישב על ספה שלי מניח לחתול גברי אחד לרחרח
סביב סביב ראשך כמו מזהה הילה
|
חיכוך של חתול ושארית זנב מפותלת
על שוק בגודל בינוני מתחת מכפלת חצאית
צליל דיסקית הרשיון של הכלבה בקטע גרביון
פרחוני וגרב על גרב וחותלות אדומות
ונעליים לא ממש בי קיי, אבל תאומות
|
היה היה יום
לפני שנים רבות
אולי זו צמרמורת חצתה גבי
או טרם חשתי שבאת
|
חודש חלף. חלפו שנתיים.
ועוד ישפכו ימים
בתקוות,
מחילה,
רחמים,
אל מלא בהם.
|
אם תמקנט את סמילוקי
תוכל לסנור את המרקט המזדרנק לתוך בניאתי
שם תתקנף לכיצוף המתקילות
המתקילות שלי תראץ במתרודודיך
|
כשגשם ראשון ירד
ישטוף את עיני העיר היבשה
יסיט מבטן ערפילי עד אופק
מפיח רקב בעלי דרדרים
מתיר קשריהם של חדי הקוצים
מצמיח עצים מנקה בשפשוף טיפותיו
ספסל נדנדה ואישה אחת
מאוד בודדה
|
ענפי העצים ינועו
הכלבה תרחרח פה ושם
החתול יעמוד במרפסת מתבונן בשתיכן מטיילות בגן
העור העירום לגמרי תחת השמלה המתנפנפת ירשרש
|
את מתפתה להגיד לו
אתה תישאר פה אחרי
שהדרכים יחסמו ושלג כבד יכופף צמרתו של ברוש ירוק -
עד מימים ימימה בגני ילבלב כשיימסו הפתיתים אל תדאג
נצא לבוסס שלוליות לחמוק בחשאי קרני שמש פיסחות בעילגות
ובחן משובת עוללים אין לך מה לחשוש
|
האם בינות צורות בגוונים ובני גוון אפורים אינסופיים
צצה ההבטחה הגאומטרית השבורה
משתקפת באלפי רסיסיה
|
כשיתפוגג ערפל יפהפה של דמעות
אוכל לכתוב לך את המלים הנכונות
שינבעו מתוכי כפלג נימוח
שיפיחו בך את שארית הכוח
|
שוב המציאות מתדפקת על דלת חלומותיי.
ראיתי מיטת טיפולים גבוהה מדי ומסיכת המנתח לאטה באוזניי -
יהיה בסדר. כנראה.
שנאתי את כנראות הדברים
|
ושר בריטי לענייניי העולם עם מבטא כבד אחרי 3 פיינט
בירה ששתה בפואיה יגיד שזה ממש אבל ממש יפה
איך ערבי כתום שיער ואישה עם קרובים שנלחמו בגדה
עושים ביחד סרטים שהולכים אל הלא נודע. אגדה.
|
בסוף עוד יתברר לכל שאתה פטפטן בלתי נלאה
|
ולאפה היורד לאט אל מבואות בטנו
אותו חספוס מתון שיש להן לנערות
בעלות המיתר הפקוע
ולתנוכי אוזניה עדיים
כבדי משקל מדגדגים בתי שחיו
|
ליפול בנשיקות על צווארך כמה
אני רוצה מחופרת בין
שקעי שכם אתה כה מוכר לי חיבורי
בשר כפי שדמיינתי נצח בתאווה
|
למי לא חסרה בלהט הבל קיץ
שירת המרזבים המהדהדת רחוקה
טפיפות רגלי טיפות מים רכות
נוקשות עורפן המתקתק נחבט
בצינורות מתכת
|
הלב מתפוצץ לי בחזה, אני נשבעת. העבר שלי מחוק, ואתה הרגע הזה
והעתיד.
|
"אמרת שמאלה. את כל כך טיפשה",
מלים קשות יצטלצלו באזניה
ומסביב רחובות קסומים ואחרים, אורות ניאון
גבר אחד ואישה אחת אבודים
המלון נעלם, העיר זרה, השפה סתומה
סוכנת הנסיעות הבטיחה חופשה רומנטית
|
אל הארכיון האישי (167 יצירות מאורכבות)
|
|
תודה לך הפועל!
(רובי שפירא)
מילים אחרונות. |
|
