|
פרשתי בשיא- להתראות בשמחות.
שאו ברכה,
ווטנבה.
לשבריר היה המום. כך, קרוב קרוב, מרחק מילמטרים ספורים מחטטיה
השחורים ולחייה האדמומיות. עמד הלום וסקר את פניה.
|
ככה עוברים החיים,
פיסות, טלאים של אושרים קטנים ולחים...
|
כתבה לי פעם מישהי: 'פעם היינו יחד, והיום כבר לא'. כמה פשוט.
מתנדף אדם מהחיים כמו בושם מצווארה של אישה. לעיתים כך, בכזאת
קלות, נעלמים אנשים מהעולם.
|
הוא נעצר, הסתובב אלי, תפס ביד שלי ואמר, אנחנו נוסעים לים של
רחובות. לא היה לי נעים לומר לו שברחובות אין ים, ובכלל רחובות
זה מקום משעמם, אבל ראיתי שכנראה זה חשוב לו, ולי אין משהו
יותר טוב לעשות כל הערב אז אמרתי, אחלה, בוא ניסע.
|
בהביטי בידי המלטפת, היה רגע אחד, ראשון, קצר, בו נדמה היה לי
כי רטיבות ארורה זו, שבקעה מבין רגליה ושימנה את אצבעותיי
הפלשניות, החלידה את כף ידי. ברגע השני, בו חזר חוט המחשבה
האנליטי לתפקוד מלא בראשי, נזכרתי: שערה ג'ינג'י.
|
בשבת של דרבי אני מבין כמה החיים לא באמת חשובים, אלא כמה
אנחנו עושים מהם חשובים. אלה שלא אוהבים כדורגל תמיד אומרים
"אני לא מבין, עשרים ושניים שחקנים רצים כמו מטומטמים אחרי
כדור..." וכולי. וזה נכון, רק שאנחנו מרגישים משום מה שזה
חשוב.
|
על אחד הספסלים, ממש מול מתקני השעשועים השוממים בשעה זו, ישוב
איש זקן, מגבעת שחורה לראשו, בידו מקל. הוא נשען טיפה לאחור,
מנמנם או אולי ממש נרדם, אך אנו לא נדע כי לעת עתה נשאירו מחוץ
לטווח העלילה. אך זכרו אותו ישוב, מנמנם.
|
שערה הארוך מתיז נתזי שמפניית טבע, מהולה במלח ושתן ילדים
רכים, כלפי עיניו האלומות... כנעור משינה עמוקה גם הוא מטפס
אחריה מעלה מעלה אחריה, נסיכת סן טרופה המערבית.
|
זה בגלל השרשרת עם הלב, רועי פתאום התחיל לדבר וקטע לי את
המחשבה. אמרתי לו, מה, והוא אמר, השרשרת עם הלב. ואז הוא סיפר
לי שלכבוד השנה שלהם ביחד, איתמר קנה לאיילה שרשרת עם לב, וחצי
נתן לה וחצי שמר אצלו.
|
נתקעתי עם צעיף ירושלמי. לא נורא, חשבתי ושמתי אותו בכיס
ונכנסתי למשחק.
הפסדנו שתיים אפס.
|
אל תשוקתי אבקש
רחמים אלוהיי אלוהי המילים,
אלוהי השורות השזורות כסיכה
בראש נערתי.
|
אמש בכיתי
מעט ולא
ידעתי מדוע.
|
עתה,
את חולצת התשוקה אשר תפרתי לך
אפרום ממך.
|
בעינייך. שם כל הצבעים
בהירים, הימים צוחקים ברגליי
כמו המים בנחל שבו נשקתי לך לראשונה.
שימי לב: בתמונה הזו אנחנו
אוהבים יותר.
|
משרטט את זרועותינו שהיו שלובות
זה לצד זו בדייקנות של גיאוגרף.
|
שתיקתה מתמשכת, גונחת
נמתחת
בין כבסי האהבה
אשר תליתי על גג ליבי
ביום שמש.
|
מי- מילים
כעוסים ועצובים עד מאד.
|
כך,
מעוטפת ענן אבק לבן וצמרירי,
כפיות עיניה שחורות,
לוגמות בי כאילו הייתי מרק עוף
בחדר האוכל.
|
אירועים לא מקופלים בארון
הזיכרונות העמוס.
|
בזהירות אימפולסיבית.
בתנועה מתמדת.
|
בין כל המחשבות לאין מעשים,
גם המתים היו פעם חיים.
|
הנשים יפות יותר
על שפת הכנרת
|
אושר איננה מילה גסה. לכל היותר אולי לא
במקומה הנכון בסדר האירועים הנכון
כפי שנקבע מראש במחברת העבה והאטומה
לאדם.
|
החיים חולפים לידי ברחוב
כעגלון זקן וסוסה.
|
ואני
אחכה לה בסבלנות של בדואי, בחשש
של נער הנוגע
לראשונה בשדי חברתו, בהתלהבות של
אדם המאמין שהוא
עף.
|
לא הייתי נוסע
לאן שאת אינך.
|
לא נותר אלא
לעמוד אל מול פני האדם ולא
לתת לדמעות לצנוח
|
לבשי
שמלה, אהובתי. לבשי שמלה
כי חג לך היום
|
בדיוק בנקודה הזאת, אני
חושב.
|
לאורך המילים העצובות
שאת הולכת בהם בימים, בעיקר
בלילות
|
הייתי רואה את העולם
במחברת
|
באו אנשים ובנו
ערים בחולות השבורים
|
כשהיינו יחד,
היינו
כמו אדם וחווה: הראשונים
שאהבו.
|
היא
נושמת ומביטה בחלל שבין
העיניים שלי לשפתיים שלה בחוסר אונים
של ילד קטן והתקרה גבוהה
|
...לעולם
לא תוכל לאחוז בחוזקה באמת
ובקרני השמש אשר מחוץ לגופך.
|
בכל זאת
להעיז להירגע. לומר בקול רם:
|
הלא תמיד נצעד שנינו
בין הריסות ליבנו
ונחול את ריקוד השירה
אל השוכחות
|
מה שהיה פעם הר
היום הוא גל אבנים מתפורר. אל תתעורר
עדיין, הוא אומר ואני
מקשיב לחשיכה. השמש
|
במלים
האלה אין יותר ממה
שאני אומר.
|
"בסוף כולם הולכים לים",
אנשים, מתברר, זה כמו נהר,
רק אני מעיין נחל מאוכזב
מתפילות חרישות בלילות של שרב
|
חוששת מזרים, כלומר
אנשים אחרים, כלומר נוודים,
עוברי אורח בלתי צפויים כמו...
|
כשאני מביט בך רואה אני
שאין זה כך, ובכל זאת.
|
שמך נכתב בלחישה על גלי הכינרת,
מעיין לוחשים גלי הכינרת,
וקום תבקש עכשיו את מה שאבד.
|
הלא הוא כיוון מיתרים
של נפש פגומה
|
בפנים דבר מה
נותר אותו דבר, אלא שאי אפשר
לשוב ולעיין ברוח העובר.
|
רק אמש
נשכחת כלחישה עתיקה אל הרוח
|
את סוחטת אותי יום יום
כמו מכונת כביסה מקולקלת.
|
פסגת ההר מחכה. השמיים בהירים.
בעיר השכנה רק רואים
את מה שאצלנו גם טועמים.
|
איני
מרגיש בנוח אבל הימים
עוברים
|
זה
שאינו רווה ממגע ועיניו
שומעות את הנעשה אי-שם
בעולם שהוא רוח חפצה
וחמה.
|
לאט. לפני שהכל יתחיל מחדש.
|
זנוח: מה יש? מה פתאום צוחקים?
מדושן: מאושרים.
זנוח: מאושרים?
מרוצה: מאושרים עד מוות. בואך מעיב על אושרנו. עכשיו לך.
|
אל הארכיון האישי (26 יצירות מאורכבות)
|
|
הבעיה של בתי
הקברות היא
בתדמית הקודרת
שלהם. הציבור
מקשר אותם עם
מוות |
|
