|
יום אחד קם אדם
ומגלה שהוא זר;
זר למכריו, זר לחבריו, זר למשפחתו.
אך יותר מכל- זר לעצמו.
הוא מנסה לנבור בנבכי נשמתו הפתלתלה-
החמקמקה.
וככל שהוא כורה יותר עמוק--
בניגוד לכל הציפיות,
הרגשת הזרות מתחזקת.
כניכור של ארץ קרה בשפה עמומה.
ציפור משונה ונפלאה מנקרת בבטנו.
ובה- מוצא האדם את מתיקות הזרות,
עוטף את פניו בארשת שכולה אדישות וריחוק
וחוזר לישון בתוך אישוניו.
"אני אוהב לנדוד; לא למען תיעוד--
כי אם למען הרגשת היותי חסר מולדת".
-יוג'ין יונסקו
מהו טיבו של ספר אם לא מספר סימני הציפורניים הנגוסות בו
באחוריו,
צפורניי הידיים שהירהרו בו שעות ארוכות,
|
הבט,
גם הירח מצהיב
מחמת השנים וחמת השימוש.
|
ימים.
ימים רבים כגרגרי חול אשר לים נדוד שינה
|
כל פעם כשבאה סופה,
ואני גוזרת על עצמי נדר שתיקה,
מתעטפת במעיל עבה
אוטמת את ראשי טוב טוב בניילון דביק
וחולמת על מקומות חמים.
|
|
|
אני לא יודע מה
איתכם, אותי זה
לא הצחיק...
המטיף בשיחה על
השואה |
|
