|
נולדתי ב 84' במקום שקט בקצה הארץ.
ביישנית בנשמתי. זוכרת את עצמי כבר בגיל 3 בורחת
מאחורי אמא כשמישהו לא מוכר העיז ברוב חוצפתו לדבר
איתי.
משהו מהילדה ההיא כנראה ישאר בי לנצח, ויחד איתה
הצרות הקבועות שהיא מביאה.
אני חושבת שבעיקר משם מגיעה העצבות שבי, שמחזיקה
אותי כל כך קרוב אל אביב ואל המלנכוליות בעולם הזה.
אבל אני גם אוהבת את הילדה ההיא.
יש בה קסם. המון קסם.
ושקט. המון שקט... כמו בכנרת שאני כל כך אוהבת...
אני לא כותבת הרבה, אז הרבה חידושים לא יהיו כאן...
אני מקווה שתקלטו קצת ממני, כי כשאני כבר כותבת, זה
בא ממקום הכי אמיתי ועמוק...
אף אחד לא שומע
ואף אחד לא רואה
|
ואולי אני בכלל לא אוהבת... אולי אני רק מאוהבת. מאוהבת בקול
שלו, מאוהבת במה שעשיתי ממנו בראש שלי, מאוהבת בתחושות, מאוהבת
במילים הפלצניות והמקסימות שלו ומאוהבת בחלומות ובפנטזיות של
שנינו.
|
אז אני מפחדת, ורוצה, ולא רוצה בכלל, ולא יודעת, ויודעת... שזה
בעיקר אתה שיושב לי כל כך הרבה בתוך הראש בזמן האחרון.
אולי זה סתם כי מתה עליך...
|
אני שמחה שהספקתי לגנוב ממך את הנשיקה ההיא, לפני שברחת ממני,
לפני שהתרחקת, ולקחת איתך המון תקוות וחלומות...
|
אבל כשהכי כאב, לא יצא כלום חוץ מדמעות... וכעס ותסכול ואכזבה
ועצב... המון עצב... שאף מילה לא יכלה לתאר.
כשהכי כאב, אני רק רציתי שיחבקו אותי, ויתמכו. ורציתי שיאהבו
אותי... הכי בעולם.
|
לחכות שהטלפון יצלצל,
לקפוץ כשהאיי סי קיו מתקתק,
לחשוב עליך בכל רגע של שקט ולחייך ולכאוב ביחד.
|
תמיד! תמיד זה קורה לי... בדיוק בשיא, כשהכל כבר נראה ומרגיש
כל כך טוב!
אני בונה את זה לאט, אני עובדת המון על הבטחון שלי, על ההערכה
העצמית, על ההבנה שבעצם יש לי כל כך הרבה בחיים. אני אפילו
מתחילה ממש לאהוב אותי ואת מה שקורה איתי.
|
|
|
למי שמאמין
באהבה: שיכנס לי
לתחת!! |
|
