|
 תמונה זמנית.
לזיכרם של פרוויה ו-או.אר.סי, שלימדו אותי שעדיף לשתף, גם אם
זה לא מושלם. מישהו אחר כבר ישלים. |
עוד לא כל כך מכיר, למרות מספיק שנות הכרות... אולי
בעתיד...
לגבי הסיפורים - רובם נכתבו לפני שנים ("בשנות
נעוריי") והינם סיפורי מגרה. עכשיו כבר לא.
כל כך רוצה שיעבור לה. שתחייך אלי את חיוכה המפורסם. ששערותיה
הלבנות יבהקו כבעבר. אך אני ממשיך לנקות את הקקי.
אני לוקח את התרופות ומודה לרוקחת. היא כבר מכירה אותי ויודעת
איזה תרופות ואיזה מינון. היא תמיד נפרדת ממני בחיוך, היא
יודעת שהתרופות לסבתא.
|
אני בוכה? לא. זה רק הגשם על הלחיים. אני מפנה את מבטי ימינה
ובוחן את זוגתי החובקת אותי. אין לי סיבה לבכות. אני שואל אותה
אם היא רוצה קפה. "לא" היא מחייכת. "אותך", ונצמדת אלי בחום.
אנחנו ממשיכים צפונה ב"פרישמן" ואז היא נעצרת מול חנות בגדים,
מודדת בראשה את ה
|
תהילים פרק א'. למדתי אותו בע"פ בזמן שהמתנתי לאבא ברכב.
לשמחתי לא היו לי הזדמנויות רבות להיות עם אבא, ואותן המעטות
זכורות לי לרעה. הפעם היינו בדרכנו לקנות לי נעליים חדשות בפתח
תקווה, ואבא עצר את רכבו בצד המרוחק למשרד בו עבד באותו הזמן.
"ייקח לי רק כמה דקות
|
מה אתה יכול לעשות? חבר שלך יושב מולך, בוכה, חברה שלו זרקה
אותו, העיפה את כל חפציו מהבית, הכל בשקיות, למטה באוטו.
|
אלף שוטרים לא יצליחו לתפוס אותי. פושע מבוקש - אנס חיפושיות.
מרים אותן מהריצפה, ככה, ומבצע בהן את זממי. זכר, נקבה, פרת
משה רבנו, זבלית פרעה, חיפושית קמח, סביבונית, לא משנה. לכולן
יש נקבים.
|
"קום ולך לנינווה". בהתחלה באמת חשבתי ללכת. אתם יודעים,
אלוהים וכל זה. אבל אחרי זה חשבתי לעצמי "בטח, מה איכפת לו.
אני אאיים על התושבים בנינווה, הם יקרעו לי את הצורה, וכל זה
בגלל שכבודו רוצה... חוצמזה, מה לעזאזל אני אמור לעשות עם
החנות בזמן הזה? ותמר, עד שס
|
היא שם, כי אני מוצץ כל אחת עד תומה, רוצה עוד שאיפה אחת של
חיים, שקט אופורי, התעסקות בטפל. והיא מסתיימת, ואני כעבור
דקותיים כבר מוציא את חברתה מהחפיסה, מדליק בשקיקה בוערת.
|
זהו מכתב שלא ישלח. לא משהו כמו "ספק אם ישלח" או "ספק אם יגיע
ליעדו". היא פשוט לא יכולה לקרוא. אבל אני כותב מתוך ניסיון,
ספק נואש ספק פאטתי, לנקז את המחשבות המבולבלות, והרגשות
הגואים.
|
אני מביט באיש האדום הקטן, מחכה שיתחלף לירוק. אני שונא מעברי
חציה. הם פותחים את הפצע. כל פס - עוד גופה. שנתיים אצל
פסיכולוגית. מה לא. רק למחוק את המראות. כל הסובבים אותי,
המשפחה, החברים, כולם, מתעסקים בשטויות שמסביב. הם לא מסוגלים
להבין את ההרגשה, המצב, הז
|
"יש שם המון זהב ג'ון. המון. בשבילי, בשבילך, בשביל כל החבורה.
אבל אין לי את הכלים שיש לך. אני צריך אותך והכלים שלך. אני
צריך את הכורים".
"אתה יודע שכולם עזבו. נצטרך נס כדי שהם יחזרו".
|
יום אחד החלטתי לעשות מעשה. נטלתי את המאפירה בידי וניסיתי
לפתוח את המגירה הנסתרת. משיכה קלה, והיא נפלטה החוצה. כמעט
הפלתי אותה מהגועל שאחז בי כשהבטתי בתוכנה. בפנים ישב לו
הסרטן. הסרטן של אבא.
|
רונית הספרנית כבר לא יכלה לחכות שניה נוספת. עברה יותר ממחצית
השעה מאז יצאה מיכאלה, הספרנית השניה, להפסקה "קטנה" בחדר
האטום, וטרם שבה.
|
נזכרתי במכות שלו עכשיו פתאום, כששמעתי את רוית, השכנה מלמטה
צורחת, כמה צלחות נשברות, רעש של כמו ספה נפתחת, ועוד המון
צרחות והמון המון צילצולים. צילצולים של סטירות.
|
עליתי במדרגות האוטובוס, קו 31. שילמתי לנהג והוא החזיר לי את
העודף בלי להעניק לי מבט נוסף. כמו שקיויתי. מצאתי ספסל ריק
במרכז האוטובוס והתיישבתי. שתי הנוסעות שעלו אחרי הספיקו לשלם
לנהג והחלו תרות בעיניהם אחר מקום פנוי. הדלת נסגרה בקול מתכתי
והרכב המשיך בנסי
|
הורדתי לה עוד כמה מכות. ככה בישבן. סימנים כחלחלים החלו
להראות אותותיהם. ואני המשכתי. היא הרי נהנית, הכלבה. אני לא
מדמיין. אני שומע אותה צורחת, גונחת, תנועותיה גוברות יותר
ויותר עם כל מכה. ואני ממשיך.
|
אני די נגעל ממך. ושונא אותך אפילו. וקרוב לודאי שאם היית
מופיעה פה עכשיו אין סיכוי שהייתי מזיין אותך בכלל. אולי הייתי
נותן לך למצוץ, וגומר לך בפה, כמו שאני אוהב, כי את מסכימה.
אולי אפילו לא זה. כדי שלא תוכלי לבקש אחר כך זיון. לא שתקבלי.
|
שפכתי את הנוזל החום על פיסת הבד, וחיכיתי. דימיינתי בינתיים
את הכתם לשרית. חצי דקה אחרי, והכתם שהתנוסס לו קודם לכן נעלם.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מה?
מהההה?
מההההההה?
אפרוח ורוד
משחק אותה חרש.
האמת שהוא באמת
לא שומע כל כך
טוב בגלל כל
הג'יפה הזאת שיש
לו באוזן שמאל. |
|
