|
מה שאני אוהב בבניינים זה שהם תמיד עומדים
מה שאני אוהב בדברים שתמיד עומדים זה שיש מתחתם צל
מה שאני אוהב בצל זה שזה טיפה לילה באמצע היום
מה שאני אוהב ביום זה שמקסימום 24 שעות וזה עובר
מה שאני אוהב בדברים שעוברים זה שהם עברו בעצמם ולא
הייתי צריך להעביר בעצמי
מה שאני אוהב בעצמי זה שאם לא הייתי חושב את כל
המחשבות האלה אז מישהו אחר היה חושב אותן, ונעימה לי
התובנה שלא, לא יצאתי פראייר.
(זה שאוהב)
יום יפה ומעניין לכולם!
"התשבי עימנו הכנרת?" שאלתי.
"אשב ואשב בחפץ לב! ברוך מקומה חמישית עובר לתל אביב"
אמרה. "והוא הציע לי את הדירה"
"אז?" שאלתי
"מה אז? אנחנו מחפשים דירה כבר המון זמן. אבל צריכים למצוא עוד
שותף." אמרה כנרת.
וחיפשנו שותף/ה.
|
ברוך מהמכולת של קדוש הביא סחורה חדשה.
קוראים לזה אנשים חד- פעמיים, וזה עולה רק שקל עשרים.
זה הולך להיות רב מכר. מילה שלי.
|
אמא וסבתא החליטו לקנות לי שורטים. אחד שחור ואחד ירוק מפחיד.
החלק הראשון של הסיפור אמיתי, ההמשך קצת.... אמממ- דימיוני.
(סתם לפרוטוקול)
אני לובשת אותם תמיד. אוהבת אותם.
|
כשאריק נולד קראו לו אריק כי אמא חשבה שזה שם נורא יפה.
כשאני נולדתי קראו לי בנץ, כי אמא חשבה שזה נורא מצחיק.
|
"רדי למקלט......בואי!... עזוב, היא לא שומעת...."
אז אני מתה? כמה חבל, עד שסופסוף התרגלתי לעצמי.
|
פעם היה אחד קראו אותו אלוהים. כשהוא היה יושב על פיסגת העולם
ומסתכל על כולם, ואני הייתי יושבת על החולון של אבא ואמא
ומנגנת, היו צועקים לשנינו מלמטה- "תיזהר/י לא ליפול."
|
הוא לא היה ממש כתום, הוא פשוט נורא אהב את הצבע הזה, ואה, כן,
הוא גם היה ג'ינג'י.
|
יושבת לי פה בתחנה המרכזית, נשענת על הקיר של מקדונלדס, למרות
שאני צמחונית. ואז הוא בא. הוא נשענן על הקיר ועצם את עיניו,
כשפקח אותן הייתה הבעת אכזבה על פניו, כאילו ציפה למצוא את
עצמו במקום אחר.
"היי" אמרתי."אני תותי"
|
הוא רץ. סוליית נעלו תלויה רק בכמה חוטים בודדים, ועוד רגע היא
תנשור מעל הנעל, והרוח תנשוב על רגלו החשופה.
|
הוא עוזב אותי. הוא אמר שהוא הולך לאיבוד בכל הקשר הזה.
אז מה? אני אכנס לדיכאון? החלטתי לנסוע לאיבוד. לחפש אותו.
|
"ולמה אתה עצוב, תומי?"
"אני? זה סיפור ארוך, נדבקתי בזה מזמן מאיזה צ'יף אינדיני
בדרום אמריקה"
"יה, היית באמריקה?"שאלתי בעיינים פעורות.
"הייתי בהרבה מקומות"אמר תומי ונשא את עיניו לרחוק...
|
ואת יודעת שאם הולכים לבד ביער
יכול להיות שתלכי לאיבוד
|
תמיד מתארים בסיפורים שהגשם נוזל על חלונות האוטובוס. תדעו לכם
שזה לא נכון. על החלון שלי הגשם נוזל בצורה מאוזנת, בקווים
ארוכים, וזה בכלל לא נראה כל כך מלנכולי. ואני דווקא אוהבת
גשם.
|
בעבר הרחוק כולם עוד יכלו לעוף.
זאת הייתה מן יכולת כזאת, שנולדים איתה.
באותם ימים חיו שלושה אנשים, שחוץ מהיותם החברים נורא טובים,
לא היה בניהם כל קשר.
|
"זה לא אתה, זאת אני." אמרתי לעולם. "או שבעצם להפך..." לחשתי
לעצמי בשקט, וקפצתי.
|
העכברוש כותב את שמו עם טוש על המושב. קוראים לו ג'יימס. הזקן
נוזף בו במבטא רוסי ומתחיל להרצות להם על הנוער של היום ועל
איך העולם התדרדר ושברוסיה זה לא היה קורה כי שם כולם מחונכים
ומנגנים על כינורות ופסנתרים.
|
"Would you like a cup of tea?"
i asked him wile i tied him to the chair
he looked at me with fear
and asked me for some air
|
she did believe in humans
as they stabbed her in the back
|
נסיכה יפה ואביר חתיך
יצאו לחפש איזה נסיך
באמצע הדרך האביר מעד
כך שהנסיכה המשיכה לבד
|
אז מה חשבתם
שאין לי רגשות?
|
וכשמקדונלדס פושטים את הרגל
זה רק בגללה
|
מפחדת? אני לא מפחדת מכלום.
כן, את כן.
|
נמאס לי כבר- כולם מתווכחים על פוליטיקה, על אהבה,וכל מיני
דברים שמעניינים לי את האזור האחורי בגופי, ואין לי כוח לריב
עם אף אחד.
|
ואני שונאת את הקיץ. פשוט שונאת.
מה אני אעשה בלי כובעי הגרב שלי?
אבל מזג האויר הזה דוחס לי למוח מיליוני פלאשבקים של נוסטלגיה.
|
כשאין לך רגליים
אתה לא יכול לצאת בסערה מהחדר
|
נכון שתמיד רציתם שמיים משלכם? ובכן, אין פשוט מזה!
להכנה בכל בית.
|
עכשיו, כבר לא כל כך קר לי ואני יכולה לחשוב בשביל עצמי,
להחליט החלטות במקומי, אני כבר בכלל לא מפחדת יותר.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
אני בן שש!!
אני אומר לכם,
שש!!!!!
לא שבע, שש!!!
בן שבע מאוכזב
מהעובדה החדשה |
|
