|
פני האגם קפואים זה שנות דור,
חלקים כמראה, מטעים,
האגם רוחש חיים,
תנועתו במעמקים.
|
נעריץ, נהנהן, נסכים, נחשוף,
אולי לרגע נרגיש טוב, סוף כל סוף,
נתרגש, נשכב על הגב, הגיע הזמן לנשוף,
משקעי השנים בכמה לחיצות נשטוף.
|
תפס בזקנו בסכין גסה גזזו,
יד בנו עדיין בידו.
שתק, הבליג, השתיק גאוותו,
ניחם את ילדו שנבהל
|
אמת עזובה בתוך ההמון,
נואשת, מחפשת חברה.
|
מצאתי עצמי,
מכווץ, במרכז הגן.
שרוט, חבול ופצוע,
בגדיי קרועים,
עיניי פקוחות לרווחה,
ראייתי חסומה.
|
מרגיל את עיניו אל האור,
ידו בידה משולבת, בתוך ההמון,
חום ידה מחמם את ליבו
|
הוא נותר, את נסעת,
איתך, לידך, למותה היא הגיעה,
את בחרת בשבילם
|
פחדן אנוכי או גיבור, לא נדע,
נוטש חסר מצפון,
או שפשוט העז לבחור לעצמו
|
בכוחה של מילה נוצרה אהבה,
ניצתו חיים בעיניים מתות,
נשמות התאחדו.
|
פחדנו לגווע,
ברעב, בצמא, לשריד של מגע,
לחיבוק, לליטוף,
למעט אהבה לא מדודה
|
במרווח בו שוכנת השתיקה,
מקומה של האהבה,
האם ובתה, יושבות,
שותקות זו עם זו
|
בהמון, מצאתי שמחה,
בנהר הזורם, בתנועה המתמדת,
בפכפוך המים, בסירות עמוסות תיירים
|
העולם מתכווץ לראשה של סיכה,
סיכה של שגרה לא יציבה,
נעוצה במפת מערבולת הזמן,
אשליית ביטחון קבועה בעין הסערה,
|
בזמן אחר, ביבשת שונה,
לא הצלחת לברוח, לא באמת,
את משא הסבל הבאת אתך...
|
גדלנו, איבדנו מגע,
פיתחנו צמא אדירה,
תשוקה חנוקה לעוד קצת מגע
|
אולמות אדירים וקירות מכוסים,
מהלך בתוכם ומביט.
|
המציאות ששכנה בחלום,
כמו תפילה,
מקפלת בתוכה חששות,
אינסוף ציפיות
|
ידי סבי רודפות אותי בחלומי,
ידיים עדינות וחזקות
|
דמויות בחלומותיי,
חלקן אמיתיות, חלקן דמיוניות.
את מקומן תופסות
בתוך בליל אפשרויות.
|
שיעורים שעברתי ארוזים בילקוטי,
אספתי אותם בדרכי,
ארזתי בקפידה.
|
זרים בדרך הציעו שבילים אחרים,
צרים וסוגרים, מלאים הבטחות ללא חופש,
|
מחייך כנוע, לא מעליב,
מופנם, ביישן בפינה, סגור,
לא מדבר או צוחק בקול,
לא רוקד ולא שר
|
תם ונשלם,
חלף כלא היה,
נחשול הכאב מציף ללא רחמים.
|
נשאבתי, נמשכתי, מהופנט,
עיוור אחרי הבטחות חלולות,
משותק ושבוי, ירדתי דומם
|
פתאום הבנה, המופע לא שלי,
שחקן שותף במארג הצגות,
שילוב של אינספור במות,
עולות בי אינסוף שאלות.
|
נאבק, מסתחרר, בקושי נושם,
המים סוגרים מכל הצדדים,
לא, לא מצליח לנשום,
מותש, מרפה, נשאב למעמקים.
|
זוגות צעירים יד ביד,
אוהבים מתחבקים שקועים זה בזה,
בעיר הסואנת, בהמולה הרועשת,
איש לא שומע מחשבות של זקן.
|
נושא עיניי לשמיים,
עננים מטיילים מקצה לקצה,
התכלת מקיף, מארח,
ריחוף ענני צמר גפן קלילים.
|
כף ידה תישאר מוטבעת בגבו,
לתמיד חרוטה על לוח ליבו.
הוא יבין, הוא יידע,
את גודל אהבתה
|
חיכיתי, בסבלנות חיכיתי,
מתאמץ ומתייאש לסירוגין,
עם הצורך הדוחף, המשתק,
|
לא מבין, ברחתי מהאי,
אך עדיין, גם כאן על הרפסודה,
בים הפתוח, אסיר בבדידותי,
מפחד לנוע, מפחד לזוז.
כל תנועה מסוכנת, מפחידה.
|
ושוב זה קולך שקורא לי לחלום,
ליבי נשבר וחלול הוא,
אך לא, הכאב ממלאו,
|
יובל דק מתחתר במורד,
מתגנב לא מורגש
מתפתל כמו נחש
|
היא תחלים, תחלום ותחמול,
היא תגשים חלומות,
תפרוש כנפיה במלוא תפארתן ותעוף.
|
"לא נורמלית", הוא צווח כמתוך חלום של זוועה,
"לא הספקנו כלום!" הוא לחש באימה,
"הייתה רשימה, פספסנו המון!"
|
במרחק של מילה,
השתיקה רועמת,
במרחק נגיעה,
התהום פעורה
|
כל קלף מוסיף חוויה, פרשנות,
עוד הנחת יסוד הונצחה,
עוד קומה ועוד הטבעה
|
מוחק, מעביר,
מחליק את הסימנים,
מרגיע את הקמטים,
השריטות
|
מודה אני על זוגתי,
חיוכה, הרוך של עורה,
חום גופה, בחיבוק של בוקר,
קולה עם ערב, עצם קיומה.
|
לשנות מהלך של חיים,
על הנייר היה לו הכל,
על הנייר חסר החלום.
|
מילה אחת טובה,
שלא תדהה, שלא תשתנה,
שתחושתה לא תקהה
|
הלב מלא, לא הספיק להתרוקן,
מוצף ועדיין,
נותן אישור כניסה ומסתכן
|
למענך משווע,
אעניק מחיי,
אצעד עד קצות התבל,
אך לשווא,
|
בלבד המעיק שמשחרר,
משקל הריק לא נותן מנוח,
עולו של הכלום לא מרפה
בתוך כאב הבדידות הנורא
|
העיניים נותרות עצומות,
באור העוטף, החמים,
צליל הרוח המניעה שיבולים,
בעיניים עצומות, בחלום.
|
אתמול בחטף,
כשהבטתי בך,
ראיתי אותה שוב
|
דברנו, הקשבנו, נשמותינו נגעו,
קסם נוצר באוויר,
נשאר תלוי מרחף מעלינו,
עוטף חמים באוויר שסביבנו,
|
סליחה שעשיתי בלי רצון,
שכל כך רציתי לרצות ששכחתי אותי,
רציתי לשמח כשבעצמי הייתי עצוב
|
שוב את מסתובבת
והקצב שונה,
אני מתחיל מחדש
ושוב קשה לי להפריד
|
מביט סביבי, הנה את, אהובתי,
יפה כתמיד, בחיוך נוגה, לצידי.
שנים את הולכת לצידי,
אין זו דרכך, אין זו דרכי
|
"צור משעני",
כך כתוב בתפילה,
כך אתה בשבילי
|
מהם האוצרות שחומקים ממך בבקרים,
בדרכך לשגרה השוחקת?
האם הם מותירים קצה חוט פרום,
מאריג מאווייך שיובילך חזרה אליך?
|
להניח לעבר במקומו הנכון,
לפנות מקום למה שיבוא
והלב מתחדש, מתמלא.
|
"הנה קח, יש פה חבילה,
זה של אביך, זה של אמך,
אל תשאל ילד, רוץ,
הזמן לא מחכה, כולם כבר בורחים
|
מתחת לעץ, מחוץ לאור,
לשבת לנוח ולא לחשוף,
בצד, בשקט, בדממה מבוישת,
לא למשוך תשומת לב
|
רסיסי חיים,
כאן לרגע ונמוגים,
רסיסי חיים
נאחזים, אינם מרפים,
לנשמה נצמדים.
|
הופכים דעתם, מנסחים מחדש,
שוב ושוב נשמעת אותה השאלה,
שוב ושוב אותן התשובות,
אלפי ניסוחים ושמות, בליל שפות.
|
אפתח חלון ודלת לעולם שלי,
עולם שחי בתוכי,
מתנהל ונראה לפי מידתי,
|
שמי ארגמן
תופסים את העין,
במבט לא מתוכנן.
|
החול זורם, אוזל,
בשעון חיי המתרוקן,
הגרגרים נופלים, צונחים,
לא חוזרים, כמו הדקות
|
"איך נכנסתי?", הוא צוחק לי בפנים,
"רק קפצתי למכולת, נגמרו הפיצוחים,
תגיד אתה יודע שדפקו לך את החיים?"
|
כמו מים בזרימה, בצליל נעים,
המגע חמים ולא מכאיב,
השגרה מוצאת את עצמתה,
בכוח של תנועה חלקה.
|
|
|
אחרי שכבר כל
נוסעים ירדו,
נהג לקח אוטובוס
ברחוב עם חושך.
פתאום הוריד
מכנסיים ואומרת
לי: עכשיו!
מתנדבת מקיבוץ
גלויות שואלת את
הנהג מתי לרדת |
|
