|
ועצמת עיניים אל מול היפעה
כתינוק שאור השמש סנוורה
|
מעל נחל עז של שקט, עוד עמד החזיק ברוח
זה החבל, הנובל
|
בליל חורף גשום,
חשקתי בו כלהבה
|
בליל חורף גשום,
חשקתי בו כלהבה
|
וראיתי כאב שבכה בנפשו
ובאופק הים ריח טחב.
|
|
|
העולם היה מסתדר
טוב מאוד
בלעדינו - בני
האדם.
זה אנחנו בני
האדם - שלא
יכולים
בלעדיו... |
|
