|
תום קורן.
יליד שנת 1367 למניין ההיג'רה המוסלמי, ובכלל אדם
סימפטי.
במרפאת שיניים כל הדלתות היו לבנות, פשוטות ופתוחות. רק אחת
מהן הייתה מאד סגורה וכשניסיתי להסתכל מעבר לה הצלחתי לראות רק
לבן. היה כתוב עליה: "מר אדון" בגדול. ידעתי שמר אדון הוא אדם
מאד מכובד; אבל כמה קרניים יש לו, או נמשים, לא ידעתי.
|
"אתה רוצה שק-קמח?" היא שאלה, שיניה לבנות נחשפות בחיוך. "אני
אשמח", עניתי בשמחה, וזינקתי על גבה. קרסוליי בידיה, היא חיככה
רגל שמאל בדשא צהריים, ופלטה צהלה פראית. "דיו, סוס טיפש,
דיו!" צקצקתי לה, והיא שעטה במורד הגבעה, אל הנחל.
|
"אתה רוצה לטוס לירח?" הוא שאל כשעיניו נוצצות, כולו רועד
בציפייה לתנועות שפתיי;
"מה?" עניתי בתדהמה, אבל נרפית כזאת, שמסתכלת על מה שנאמר כרגע
כעל דבר מוזר מאד אבל יחד עם זאת מייחסת לו חשיבות אפסית.
"אתה רוצה לטוס לירח?" הוא שאל כשעיניו נוצצות, כולו רועד
|
את בעלה היא פגשה כשבא לכסח את הדשא של משפחת וייס. היא הזמינה
אותו פנימה לכוס תה, אפילו שהוא העדיף בכלל קפה, וניסתה לסחוט
ממנו כמה שיותר פרטים. הוא, האמת, לא ידע כלום, וגם לא ממש אהב
לדבר, רק לכסח דשא ולקרוא עיתון. זאת גם הייתה הסיבה שעבד
בכיסוח דשא (זה וה
|
הבית עמוס בחפצים. במשרד הפנים רשום שאני מתגורר לבדי, אבל זה
לא נכון. הבית עמוס בחפצים, והם מקבלים אותי בכל חדר בשתיקה
מתעלמת. אני משרת אותם כמיטב יכולתי, אבל הם לעולם אינם
מתרצים.
|
"אמא, את חושבת שהדולפין ירצה ארטיק?"
"לא חמודי, דולפינים לא אוהבים ארטיקים".
"אז למה אומרים שהם חכמים כל כך?"
|
"דניצ'קלה, יודע איזה יום היום?"
"אבא, אני רואה טלוויזיה."
"נו, אבל איזה יום היום?"
"היום יום רביעי."
"היום יום חמישי - תגיד, אתה ראית טלוויזיה כל הלילה?"
"לא אבא, גם שיחקתי במחשב."
"טוב. שמע, אתה רוצה לבוא איתי, לראות איך מצביעים בבחירות?"
|
אהובתי הלכה,
הלכה בשדות,
שדות של
כותנה
|
כיף-חיים
לבן אלמוות,
ולא הרבה יותר.
|
עינייך כחולות
כתכול עינייך,
ושפתייך -
כשפתייך אדומות.
|
והארץ עייפה,
עייפה מדמים
ולא תיתן לחלחל עוד.
ונהרות אדמדמים
תופסים מקום מים צלולים.
|
לא צמח, אבל נובל
דומם, ולא קובל.
|
כל גופי בוכה מרוב חום,
ונמס לדמעות ששורפות רק יותר.
זהו חום סוף הקיץ;
אחריו,
רק שלג ושלג ו
שלג
ובקתה בודדה ביער שומם.
|
נחלים של קידמה
טובעים בתוך כריות
של פרווה מעוכה.
|
חייך, ידידי,
כמו חייך אליך,
ושמח; לדידי,
הכל לטובה.
|
לילה עכשיו.
והנורה נשרפה.
לא יודע למה.
אולי נמאס לה, להאיר.
|
כמו עדר
כולם הולכים
נגררים;
|
אני אוהב תפוזים
לא גדולים מדי
ולא קטנים
|
תמיד עניינה אותי האגביות. ובמיוחד: עשיית דברים באורח אגבי.
פעם חשבתי: אגביות זה משהו מאד מאד בסיסי בעולם. חשבתי ככה כי
למשל אי אפשר לעשות כל דבר באורח יפה. לדוגמא, לרצוח, אי אפשר
לעשות באופן יפה. אבל לעומת זאת אפשר לדבר באורח אגבי, אפשר
להסתכל באורח אגבי,
|
החורף היה קר אז, קר מאד. הפרחים שקפאו בשלג שימשו מלכודות
לדבורים תמימות, כשבנחתן עליהם התנפצו לאלפי שברירים יהלומיים
שהבהיקו בשמש החשופה. לדבורים לפחות היו כנפיים כך שאובדן
האחיזה הפתאומי תבע מהן רק עוד מעט זמזומים ונפנופים מהירים
בכנפיהן הזעירות.
|
המנחה בטלוויזיה שאל מה נמצא מאחורי וילון מספר שתיים. ברגע
הראשון חשבתי שבטח כלום, אבל טעיתי. וילון מספר שתיים הוא
ביטוי נבוב, הוא תמונה מרצדת על מרקע. מאחוריו לא היה דבר לולא
הוילון הזהוב בחדר השינה בפנימייה, שהעיר אותי כל בוקר עם אור
ראשון.
|
הייתי פעם אוכל ארוחות למרחקים קצרים. הייתה כמות קלוריות
שהייתי צריך להספיק בכמה שפחות זמן, ובין השינה לעבודה לשינה
הייתי מסתער על המזון ביעילות צבאית. אחרי מה שקרה, הפסקתי
להיות כזה. הארוחה היא גם משהו שאפשר אפילו להנות ממנו. ניקח,
לדוגמה, זיתים.
|
אני בוכה הרבה בזמן האחרון. באמת. הדמעות זולגות ממני, כמו...
מה הדימוי המתאים? כמו גשם. כמו גשם סמיך, כמו גשם מלוח, כמו
עיטוש. כמו עיטוש שזוחל לאף ככה, לאט, ואתה כבר מקרב את היד,
אתה לא רוצה שכל הנוכחים יסבלו מזה שלך בא להתעטש
|
רצף תמונות אימפרסיוניסטיות של שמשיות על גדת הסיין נמרחות אחת
על גבי השניה ומתמוססות לכדי צלילים רכים מקובצים באקורדים
שהפסיקו זה מכבר לצרום והלכו להשתזף בשמש הבורגנית,
שקופים, האור עובר דרכם ומחמם את הדשא שמעליו...
|
הכל נורא קשה
והעצב בי פושה;
השמיים הם אפורים
והחיים כל כך קודרים.
"זה אחד מהשירים היותר עצובים ששמעתי אי פעם, אני חייב לומר."
"למה עצובים? דווקא נורא אופטימי"
|
|
|
מוות לענבים!
(מתוך הפגנת
"מלפפונים למען
ישראל") |
|
