[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










תום קורן.
יליד שנת 1367 למניין ההיג'רה המוסלמי, ובכלל אדם
סימפטי.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מעשיה גלותית
במרפאת שיניים כל הדלתות היו לבנות, פשוטות ופתוחות. רק אחת
מהן הייתה מאד סגורה וכשניסיתי להסתכל מעבר לה הצלחתי לראות רק
לבן. היה כתוב עליה: "מר אדון" בגדול. ידעתי שמר אדון הוא אדם
מאד מכובד; אבל כמה קרניים יש לו, או נמשים, לא ידעתי.

סיפור ילדים
"אתה רוצה שק-קמח?" היא שאלה, שיניה לבנות נחשפות בחיוך. "אני
אשמח", עניתי בשמחה, וזינקתי על גבה. קרסוליי בידיה, היא חיככה
רגל שמאל בדשא צהריים, ופלטה צהלה פראית. "דיו, סוס טיפש,
דיו!" צקצקתי לה, והיא שעטה במורד הגבעה, אל הנחל.

מסעות
"אתה רוצה לטוס לירח?" הוא שאל כשעיניו נוצצות, כולו רועד
בציפייה לתנועות שפתיי;
"מה?" עניתי בתדהמה, אבל נרפית כזאת, שמסתכלת על מה שנאמר כרגע
כעל דבר מוזר מאד אבל יחד עם זאת מייחסת לו חשיבות אפסית.
"אתה רוצה לטוס לירח?" הוא שאל כשעיניו נוצצות, כולו רועד

בלשי/מתח/ריגול
את בעלה היא פגשה כשבא לכסח את הדשא של משפחת וייס. היא הזמינה
אותו פנימה לכוס תה, אפילו שהוא העדיף בכלל קפה, וניסתה לסחוט
ממנו כמה שיותר פרטים. הוא, האמת, לא ידע כלום, וגם לא ממש אהב
לדבר, רק לכסח דשא ולקרוא עיתון. זאת גם הייתה הסיבה שעבד
בכיסוח דשא (זה וה

הבית עמוס בחפצים. במשרד הפנים רשום שאני מתגורר לבדי, אבל זה
לא נכון. הבית עמוס בחפצים, והם מקבלים אותי בכל חדר בשתיקה
מתעלמת. אני משרת אותם כמיטב יכולתי, אבל הם לעולם אינם
מתרצים.

דיאלוג
"אמא, את חושבת שהדולפין ירצה ארטיק?"
"לא חמודי, דולפינים לא אוהבים ארטיקים".
"אז למה אומרים שהם חכמים כל כך?"

חוסר אונים
"דניצ'קלה, יודע איזה יום היום?"
"אבא, אני רואה טלוויזיה."
"נו, אבל איזה יום היום?"
"היום יום רביעי."
"היום יום חמישי - תגיד, אתה ראית טלוויזיה כל הלילה?"
"לא אבא, גם שיחקתי במחשב."
"טוב. שמע, אתה רוצה לבוא איתי, לראות איך מצביעים בבחירות?"


לרשימת יצירות השירה החדשות
סונטה
אהובתי הלכה,
הלכה בשדות,
שדות של
כותנה

אכזבה
כיף-חיים
לבן אלמוות,
ולא הרבה יותר.

עינייך כחולות
כתכול עינייך,
ושפתייך -
כשפתייך אדומות.

קינה
והארץ עייפה,
עייפה מדמים
ולא תיתן לחלחל עוד.
ונהרות אדמדמים
תופסים מקום מים צלולים.

לא צמח, אבל נובל
דומם, ולא קובל.

חמשיר
כל גופי בוכה מרוב חום,
ונמס לדמעות ששורפות רק יותר.

זהו חום סוף הקיץ;
אחריו,
רק שלג ושלג ו
שלג
ובקתה בודדה ביער שומם.

נחלים של קידמה
טובעים בתוך כריות
של פרווה מעוכה.

מחאה
חייך, ידידי,
כמו חייך אליך,
ושמח; לדידי,
הכל לטובה.

קינה
לילה עכשיו.
והנורה נשרפה.
לא יודע למה.
אולי נמאס לה, להאיר.

מחאה
כמו עדר
כולם הולכים
נגררים;

ייסורים
אני אוהב תפוזים
לא גדולים מדי
ולא קטנים


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הגות
תמיד עניינה אותי האגביות. ובמיוחד: עשיית דברים באורח אגבי.
פעם חשבתי: אגביות זה משהו מאד מאד בסיסי בעולם. חשבתי ככה כי
למשל אי אפשר לעשות כל דבר באורח יפה. לדוגמא, לרצוח, אי אפשר
לעשות באופן יפה. אבל לעומת זאת אפשר לדבר באורח אגבי, אפשר
להסתכל באורח אגבי,

הרהור
החורף היה קר אז, קר מאד. הפרחים שקפאו בשלג שימשו מלכודות
לדבורים תמימות, כשבנחתן עליהם התנפצו לאלפי שברירים יהלומיים
שהבהיקו בשמש החשופה. לדבורים לפחות היו כנפיים כך שאובדן
האחיזה הפתאומי תבע מהן רק עוד מעט זמזומים ונפנופים מהירים
בכנפיהן הזעירות.

המנחה בטלוויזיה שאל מה נמצא מאחורי וילון מספר שתיים. ברגע
הראשון חשבתי שבטח כלום, אבל טעיתי. וילון מספר שתיים הוא
ביטוי נבוב, הוא תמונה מרצדת על מרקע. מאחוריו לא היה דבר לולא
הוילון הזהוב בחדר השינה בפנימייה, שהעיר אותי כל בוקר עם אור
ראשון.

סופני
הייתי פעם אוכל ארוחות למרחקים קצרים. הייתה כמות קלוריות
שהייתי צריך להספיק בכמה שפחות זמן, ובין השינה לעבודה לשינה
הייתי מסתער על המזון ביעילות צבאית. אחרי מה שקרה, הפסקתי
להיות כזה. הארוחה היא גם משהו שאפשר אפילו להנות ממנו. ניקח,
לדוגמה, זיתים.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אני בוכה הרבה בזמן האחרון. באמת. הדמעות זולגות ממני, כמו...
מה הדימוי המתאים? כמו גשם. כמו גשם סמיך, כמו גשם מלוח, כמו
עיטוש. כמו עיטוש שזוחל לאף ככה, לאט, ואתה כבר מקרב את היד,
אתה לא רוצה שכל הנוכחים יסבלו מזה שלך בא להתעטש

רצף תמונות אימפרסיוניסטיות של שמשיות על גדת הסיין נמרחות אחת
על גבי השניה ומתמוססות לכדי צלילים רכים מקובצים באקורדים
שהפסיקו זה מכבר לצרום והלכו להשתזף בשמש הבורגנית,
שקופים, האור עובר דרכם ומחמם את הדשא שמעליו...


לרשימת יצירות המסה החדשות
היסטורית
הכל נורא קשה
והעצב בי פושה;
השמיים הם אפורים
והחיים כל כך קודרים.

"זה אחד מהשירים היותר עצובים ששמעתי אי פעם, אני חייב לומר."
"למה עצובים? דווקא נורא אופטימי"




רוב הפיתות מעשה
ידי אדם נסרגות
במסרגה אחת,
ולכן הן תאווה
לעיניים

במה חדשה. מעבר
לגבולות ההגיון


תרומה לבמה





יוצר מס' 60689. בבמה מאז 20/3/06 10:52

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לתום קורן
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה