|
sentinel
על המחבר:
נולד בשנת 1978 בבי"ח תל השומר, רמת גן, ישראל.
למד לדבר הרבה לפני שהוא למד ללכת.
סובל מפחד גבהים וארכנופוביה קלה.
משתדל להיות אופטימי וקליל למרות שמדי פעם הוא חוטא
במלנכוליה.
נוהג לזרוק מדי פעם מילים באידיש או גרמנית אבל רק
לעיתים רחוקות.
נו שוין.
should i really try to fly,
even though i can't stand hights?
|
רציתי אותך ולא יכלתי לעשות דבר.
אהבתי אותך, אבל דבר לא עזר.
|
ברחוב החשוך שום דבר לא עובר, אין תנועת מכוניות או אדם ממהר.
אין אורות בבתים או קולות אנשים, רק השקט שולט בלבבות הקרים.
דלתות של ברזל מעלות חלודה, ועורב מנקר בגוויה של חולדה.
ערמות של אשפה בפינות של בניין והומלס שוכב על קרטון ישן.
|
"אל תקח, אל תגע"
רעד עובר לאורך גופה
|
עומד לבדי מול אמת עירומה.
אין מפלט מהגוף, מהנפש הפצועה,
רק אני, אנוכי ודמעה מלוחה.
|
כל אותם דברים שהיינו רגילים לעשות יחד, שהתייחסנו אליהם כמובן
מאליו, הם פשוט לא כאן יותר. ומה שנשאר מאחורינו הם
הזיכרונות...הזיכרונות והחפצים הקטנים שהיא השאירה אחריה...
פתאום אתה מוצא כל מיני דברים שמעבירים בך תחושות שונות של
געגועים, כאב ועצב.
|
בדיוק כפי שמדברים ומתחילים להכיר את האדם שמולך לאט לאט, חלק
אחרי חלק, ככה גם קורה עם התמונה. אתה לומד להכיר את האדם
שמולך ובעצם בונה אותו נדבך נדבך.
|
כמעט חמש שנים אחרי ואני עדיין שומע את הקול שלו בראש שלי.
"אני לא יכול לנשום! אני לא יכול לנשום!"
ככה אני מרגיש כשאני חושב על אותו יום. אבל בזמן שהוא נחנק
מהדם, אני נחנק מהדמעות בגרון.
|
נראה לי שאנחנו בעצם נודדים במדבר גדול, טועים בדרך, הולכים
לפעמים בסיבובים. אבל מדי פעם אנחנו מגיעים לאותו נווה מדבר,
ובו אנחנו מוצאים מים, מזון ואפילו מחסה. אבל נווה המדבר
לפעמים גם מתגלה כפטה מורגנה, ואז אנחנו נאלצים להמשיך וללכת,
להמשיך ולנדוד.
|
"רק כשאנחנו שוכבים אני מרגישה שאתה אוהב אותי" - זה מה
שהאקסית אמרה לי קצת לפני שנפרדנו.
היה קשה לשמוע את זה. כי זה פשוט לא היה נכון. אהבתי אותה כל
הזמן מהרגע שראיתי אותה פעם ראשונה וכמעט עד הרגע שנפרדנו
סופית.
|
|
|
