[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תום השדונית
"היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב"... אבל
אומרים שהיא דומה לי

ICQ 166024336 166024336
אל היוצרים המוערכים על ידי תום השדוניתאל היוצרים המעריכים את תום השדונית
אחרי הכל, היא הגיעה לכאן.

היא החליטה לא להמליץ על יצירות, תקראו, תגיבו (היא
תגיב גם לכם) ומעל הכל זה השער ליצירות הרבות שבונות
ביחד את מי שהיא.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מלחמתי
הצללים המרצדים מסביבה מרמזים לה שמשהו עומד להתקרב. בתחושת
השלמה מסוימת, היא מכבה ונעמדת.
לובשת מדים וחיוך, עוטה על עצמה שכפ"ץ של בדידות וקסדה של
געגוע, נאחזת ברגע אחרון של שפיות ויוצאת לקרב על עצמה.

אהבה
יש בינינו אהבה גדולה, זה בטוח.
אהבה של סרטים אמריקאים, לא קומדיית נעורים, אלא מהסוג הקלאסי
בשחור לבן, כשאהבה עוד לא הייתה מותג.

אגדה
זהו סיפור על אהבה... כמו שכולם מכירים אותה הממזרה הממכרת
מזיקה יותר מכל אסון טבע/אדם שנוצר אי פעם.
כן כן... זה אותה אחת שכולנו רוצים אבל מתחרטים וכואבים עליה
רבות.

ייסורים
לרקוד רק עוד רגע אחד עד אובדן חושים.
לרוץ הכי רחוק שרגליי מצליחות לשאת אותי.
לברוח, זה לא בהכרח להעלם שלא תראו.

היא לא רואה יותר את פנסי הרחוב ברחוב המואר בו הילכה, היא
מעליהם כעת... זורמת מעלה מעלה.
כל רצונה הוא להתקע ברגע הזה, בו היא קרובה כל כך למקום שאליו
לא ניתן להגיע, זורמת בגלים מופלאים של שחור רך מלטף ולא קיים.

בובה על חוט הסתכלה על השמיים, כבר שנים שהיא עושה את זה,
אפילו די נמשכת לבחורים שעושים את זה גם, לאחרונה יצרה החלה
להרגיש שהיא יוצרת קשר כלשהו עם הכוכבים... הם דיברו אליה.

יומן
חוף.
גרגירי חול רכים מלטפים את הרגלים היחפות.

צלילי המוזיקה דועכים בעדינות, נחלשים תו אחרי תו.
תשואות.
היא מתרוממת, עיניה נעוצות כל אותה העת באותה נקודה במרחק בה
היא מרגישה בטוחה.

זה לא היה יום ולא לילה... אלא רגע ללא תחושת זמן.
העלים הירוקים מסביב הבריקו מטל... אבל לא היה בוקר.
הוא ישב, נשען על גזע עץ עצום וזקן, בקעים של שנים כבר הראו בו
את סימניהם...
העץ מתח את ענפיו בניסיון להצל עליו מהשמש... אך זה לא היה
יום.

ואם אני אמליץ לכם לא לברוח... זאת תהיה צביעות?

היפרדות
היא יושבת לצלילי בוטן מתוק בקרקס... כן, באמת כואב להיות פה.
מי אמר שעצוב זה רע? מי אמר שלמות זה לא טוב?
לה דווקא נראה אחרת, רחוקה עכשיו מכולם... רחוקה אלפי רגשות,
אף אם קרובה עד כדי מחנק של מילימטרים.

כבר בימים האחרונים של החורף היה אפשר להרגיש שזה הולך להיות
אביב עצוב.
דווקא העונה הזאת שמעבירה מעגמומיות החורף לעליצות הקיץ, במשב
רוח רענן וחמים, הגבירה את העגמומיות המתמשכת ללא כל תקווה.

אני מחכה...מסתכלת למעלה, לבניין שליד, יש שם חלון פתוח.
פתאם מציצות פנים של איש, לא ראיתי אותו קודם... מוזר הוא גר
מולי. הוא מסתכל עליי בעניין

כזה הוא,שבור לרסיסים מבפנים ורק ברגעים נדירים חושף את השברים
לאדם זה או אחר.

אני מסתכלת במראה, היא מסתכלת עליי בחזרה... נמאס לי לריב
אתך... אני פולטת במרמור.
אבל היא מביטה בי בשנאה, מעיניה יכולתי להבין שלא נהיה חברות
אף פעם.

הייתי מאושרת לגלות בכל פעם, כמה כתיבתי הייתה קרובה למציאות
שאותו אדם מייצג כרושם ראשוני.
בשלב מסויים זה דמה לשיעור ציור עירום.
אדם עומד עירום כביום היוולדו בנפשו ולא בגופו.

מסעות
למה מעירים אותה כל כך מוקדם??
אף אחד בכלל לא העיר אותה, זאת השמש שזרחה לא מזמן מאירה את
המקום.
איפה אני בכלל? תהתה, בעוד עיניה עדיין סגורות למחצה.

היא אורזת מזוודה קטנה עכשיו, קטנה כמעט כמו תיק, כי יותר מזה
בעצם היא לא צריכה ולא שוכחת לארוז את החיוך שלו.
בקור, כשאפילו השמש רק פוקחת ניצני אור ראשונים, היא סוחבת
בקושי את המזוודה שגדלה בינתיים מאיימת בגודלה עליה, הקפואה
במעיל ואלפי חולצות.

הנעלב מרים לאט לאט את ראשו ומתייצב, קצת עקום אבל חזק ובוטה
להתמודד עם העולם שכרגע דרך עליו

גם על אבא כעסתי... על החינוך האיום שלו, אל שלא לקחתי את
המסטיק הארור, ובכלל לא הייתי אשם שהאוטובוס איבד שליטה, איך
יכולתי לדעת שדווקא איפה שהושבתי אותה, תתנגש המכונית.
החולצה הצהובה שלה, הפכה לאדומה מרוב הדם... לא הייתי אשם...
לא הייתי.

היא שכבה על המיטה המעופשת שלו, בחדר מלון מפואר למחצה.
היא שכבה כשגבה מופנה אליו והוא ישן מחבק אותה.. ברקע שירים
מתנגנים באיטיות מתמשכת... והיא לבד.

כל אחד יש אדם, חפץ, מנגינה או מצב שהם אך ורק שלו, לפחות
בשביל עצמו.
ככה היא הייתה בשבילו.
הנערה של הגשם.

עלי שלכת לרגליי נראים כפרפרים זעירים בסוף יומם היחיד, מונחים
על האדמה, גוססים לסוליות האנשים, הרמתי עלה יפה שעוד לא נרמס
והכנסתי לכיס המעיל.
אני... אני רק הולכת לצלילי המוסיקה המשתלטת על כל צליל אחר,
אבל רק אני שומעת.

סופני
"הנהג היה מסטול והוא סטה מהכביש, ועלה על המדרכה"
זה מה שכתבו בעיתון.

מיתולוגיה
ונוס ישבה בקצה המדרגות בחיוך עגמומי והביטה בשלל האנשים שרקדו
באולם, בעיקר התמקדה באלו שישבו מסביב לשולחן סועדים מכל טוב,
ובראשה רצה המנגינה של "המכשפות":
ריקוד האלים, ישבנים בתולים
אשכולות ענבים בשיער תלתלים

שהרי אין זה כלל משנה איפה אנחנו נמצאות, אם בשיעור משעמם,
פעולה של התנועה, טיול, נסיעה, שיחה ביננו או סתם כשתי ערפדיות
שחורות מתעופפות אל השמייםהמוכספים באור ירח חייור, ואפילו
הירח, דמות אצילית, מביט ומחייך.

הוא עמד מולי, עם השיער שלו רטוב עושה לו קצת גלים.
פשוט מתבונן בי, כאילו רצף הדברים הטיפשיים וחסרי כל התוכן
שפלטתי בקצב מסתחרר היו הדבר הכי חשוב ועמוק שהוא שמע מעולם.
מתעמק בי.

שעות אחר הצהרים קרירות, קצת אחרי השקיעה, היא עמדה ליד תחנת
האוטובוס מאוכזבת.
היא תמיד רצתה לתפוס את השמש בשנייה הראשונה או האחרונה שלה,
ידעה שזה לא אפשרי אבל הייתה מתאכזבת בכל פעם מחדש.
שי הצמידה את עצמה לצד תחנת האוטובוס, מחזיקה סיגריה זולה
באצבעות הדק

הוריה ו"איש האמונה" שלהם קרבו אליה באיטיות.
גופה קפא מפחד, ורק עיניה נותרו פעורות, מבוהלות.
ג'סיקה הביטה כיצד שפתיהם נעו, מלחששות מילים אפלות שהיא כבר
ידעה את תוצאותיהם.

אגדה
היא אומנם ידעה שמעבר לכפירה קיים עניין השליטה, הם שנאו את
העובדה שלא יכלו להחליט עבורה בעיקר מאז שסירבה ל"איש האמונה"
שלהם.

שוב הטחת עכשיו את מעילך על הרצפה, במעין הפגנתיות שאני ידעתי
שנועדה להפנות את תשומת ליבי, ומשהסתובבתי אלייך ראיתי אותך
מסמיקה מעט, או אולי רק היה לי נדמה.

מכתב
לך, שאולי יום אחד אם תקרא את זה, תחייך.

בוקר.
היא פה.
אני מסתכלת עליה, שערה עדין ורך נופל ברכות על כתפיה, גופה
מצומק בעצב של עצמו ונראה שאי אפשר לראות... אבל היא לא יודעת
שאני צופה בה נושכת שפתיים כל בוקר, רק כדי לקום ולהתחיל את
היום.

ניצבתי רועדת, זאת הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה.
המשימה אפשרית... אני מניחה... אבל יש סיכונים.
שיחזרתי בפעם המי יודע כמה את כל מה שעליי לעשות.
כמה פעולות פשוטות.
פשוטות... כן בטח!

היא החלה פוסעת לאט, לאורך השביל שמעולם לא ידעה לאן הוא
מוביל.
נזכרת בעצמה מביטה בו, ותוהה לאן הוא לוקח

ייסורים
בוקר קפוא אחד, היא מתעוררת לתוך שמיים אפלים.
קשיש עובר לידה עם מקלט רדיו "זהו החורף הקר ביותר שראתה הארץ
ב50 שנה האחרונות..."

זכרונות
אתה שוכב על המיטה, קר בחוץ, גשם ואתה מוגן בשמיכת פוך חמימה
לידך הבחורה שאתה הכי רוצה שתהיה שם.

אגם הכתיבה בו חייתי בעבר התייבש מעט, אגם חביב למדי שלעיתים
עלה על גדותייו מהעומס.

התחיל להיות קר ממש, סגרתי את הרוכסן של הג'קט שלי, והרמתי את
הצווארון.
וודאי נראתי מוזר ביותר, עם השיער הארוך והחלק שלי נופל לי על
הפנים והצווארון מורם.
כמו רוצח מהסרטים אבל לא היה לי אכפת, סתם המשכתי לי ללכת
בשקט...

היפרדות
רוצה לפתוח דף חדש, נקי ומיוחד.
היא למדה מהעבר והתבגרה, עכשיו רוצה גוון חדש בחיים.

הוא אף פעם לא האמין בפגישות עיוורות... כל הרעיון נראה לו
טיפשי ומיותר, וגם לא הייתה חסרה לו אהבה בחיים או כך הוא חשב
לפחות.
אמרו לו שהיא מיוחדת, מאלה שפוגשים בפינות נידחות.
אבל הוא לא האמין, הוא כבר שמע את זה כל כך הרבה פעמים שזה היה
כבר תקליט שנשרט

ובכן... היא הבינה שהשעון עצר.
הרפתה את הידה שאחזה בחוזקה בשעון הקטן, והותירה לו להשמט
מאצבעותיה הקרירות והדקיקות, לריצפת הבטון שהיתה מכוסה
במרצפות אדמדמות שכבר מזמן החלו להעלות בה חלחלה משונה.

אני הייתי "הבחורה עם הסל", בניגוד למה שבאמת שיחקתי, אולי
הדמות שלי לא הייתה מבין הדמויות הראשיות אבל, התפקיד שלי היה
יותר.

כמיהה
הקיץ כבר כל כך קרוב, היא יכולה להרגיש איך השמש מתקרבת אליה,
מלטפת בעדינות את קצת אפה, מבהירה את שיער הנחושת שלה, מעלה
שיזוף עדין על עורה החיוור.
הימים מתארכים, ואת אווירת החופש כבר אפשר להריח, כמעט אפשר
להריח, לטעום.

האומנם???
קחו רגע למחשבה.
האם כל הנדמה לכם בעולם להיות ניצחי, הוא אכן כך?
מנו לפחות 5 דברים שבטוחים אתם, שניצחיים הם.

חיה בתוך השירים והסיפורים העלובים שלך, על מה שהיה ולא ישוב.
מלקה את עצמך שוב ושוב.
להעניש על מה? יש הרבה על מה להעניש.
זה יעזור?

כשהכריזו בחדשות על מותה ממנת יתר, אני ידעתי שאם יבדקו את טיב
החומר שהרעיל אותה מפנים,

התבגרות
הוא יכל למות הבין לפתע.
הוא היה מבוהל.

אהבה נכזבת
אותה קרבה אליה.
תמי רכנה אליה בשקט, מלטפת קלות את השיער הרך והפרוע שכיסה את
הפנים הבוכיות, שפתיה נעות לכדי שיר ילדים ישן וקצת עצוב.
מאיה כלל לא חשה את המגע על ראשה, אלא רק הריחה נינוח ישן
ואהוב של בושם שתמיד היה מזכיר לה קצת פרדסים והרבה חופש

"נכון שזה לא יכול לקרות? לא יכול לקרות לי"
היא שאלה בתחינה נחנקת את השמיים, או שמא את עצמה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
בואי נאהב ככה
כמו שאהבנו עד עכשיו
כמו שלא אהבנו מעולם
אבל תמיד האמנו שאפשרי

אהבה
אותו לילה שהשאיר
מילים צעוקות אל האוויר, אילמות קפואות
חלומות קטנים שבריירים שמחכים
דמעות שעוד לא הספיקו להתייבש

אהבה
נושמת את האויר המתוק שלך
ממלאה את הריאות למאגר
לימים ארוכים של געגועים
בלעדייך

כשאת הולכת
חלק מהלב שלי נלקח בפתאומיות
הוא פועם בצורה לא סדירה
כשאת לא כאן

אהבה
כשאת הולכת
חלק מהלב שלי נלקח בפתאומיות
הוא פועם בצורה לא סדירה
כשאת לא כאן

אהבה
כל מה שהייתי צריכה בעולם
זה את החיבוק העוטף שלך
שיבטיח לי שהכל יהיה בסדר
שאני מוגנת

אהבה
היום עייף, נרדם ונעלם
הלילה בא ועטה דממה
הנוכחות שלך עטפה אותי בחום
עוצמת עיניים בתחושת שלווה

אהבה
משהו במבט שלך שנחקק
שהולך איתי לכל מקום
גם כשבלעדייך
כשבודד וכששייך

אהבה
את רחוקה לי
לא רגשית אלא גאוגרפית
אני עוד נושמת את הריח שלך
אבל רק בזיכרון חושי

תחושתי
רבים הדברים שהייתי רוצה לומר לך
אם היה רק טעם (כבר אמרת שאין)
אם תנועות השפתיים האלה
לא היו מבזבזות אנרגיה סתם

עצב
אני רואה כל הזמן את הסוף
איך שנגמר וכואב ועצוב
רק את איך שבודד וריקני
מפחדת לאבד אותך, או אותי

stop the murder
you'r killing people alive

here's the little girl in the corner
the one that you warn her
she's the little girl in the corner
and nobody own her

מצב
גם כשעזבת לי את היד
גם ששכחתי בשמי לקרוא

אהבה ראשונה
אף פעם לא מתה
היא מתחפרת בצד הימיני של הלב
ולפעמים (כמו הרפס)
היא שבה ותוקפת

אכזבה
צריך להיות מאוד אמיץ
כדי להמשיך לחיות
להיות עמיד מספיק
להתמודד עם כל הקשיים

אות אחרי אות
נכתבים חיי
שורה נוספת למעגל החריטות
מהן עייפתי עד בלי די

עכשיו גם אני
לא יודעת לאן להמשיך
העולם מתגלגל במהירות
ואין אדם שאותי מדריך

איך האהבה הזאת מחלישה
לי את הגוף
ומחזקת את הנפש.
הגוף שצועק שהוא לא יכול יותר,
הוא לא אכל מספיק היום בשביל להתמודד,
להכיל בתוכו את כול הרגש,
סחרחורות, חולשה וחוסר פוקוס בעיניים.

לפי קצב פעימות ליבי
אין הרבה סמים
שיתנו לי היי
כמו לאהוב אותך

ואולי
תהיה זה שיציל אותי
מלאבד אותי שוב ושוב
רק חיבוק אחד
זה מה שחשוב

אם תבוא אליי
ותאהב אותי שוב כמו פעם
אם תאהב אותי יותר
אם תעטוף אותי בחיבוק של חורף
אז אני אשאר?

יחסים
אל תדבר איתי על אחרות

עצב
מילים קטועות
לא מובנות
אני נחנקת בזעקה
בהפתעה מוחלטת

אל תתאהב בי, יקירי,
אתה מכיר אותי מספיק (?!)
בשביל לדעת
שעכשיו, זה לא חכם

אהבה
ואני לא אכתוב לך יותר
כמו בכל שיר
אני אכתוב לי מעכשיו
כי מעולם לא ראית מעבר
מעבר... למילים

אי שם יש אור בקצה הקשת
אי שם יש חופש ושמחה
אנחנו מלנכולים ניצחיים
ננצח את הנצח בחיים

תראה את הכוכבים, האור שלהם חיוור
ועצוב כמעט כמוני, כשאני
מנסה למצוא תשובות בעיינים שלך

אהבה
אתה יכול להיות הכל לפעמים
כל רגע ביום
כל פעימת לב
כל מחשבה, כל חיוך

יחסים
אתה עושה לי חשק לחיות
כבר מזמן לא הרגשתי ככה
לחייך ולצחוק
לפזר סביבי אבקת שמחת חיים
שהתחילה לעלות עובש
בפינה של המגירה התחתונה

את מסתתרת מאחורי מסך של צחוק
אבל רואים ששירייך אומרים יותר
יש כאן משהו עמוק
מפוחד ומסתתר

יש לה מבט חודר בעיניים
שני אגמים ירוקים
היא כולה רק
tease
אבל, מותק, לא צריך להפריז

אמרו לי פעם
שיודעים כשאוהבים
כאשר מוכנים לרוץ עבורו/ה
בשדה קוצים
יחף

עצב
בערב זה יותר קשה
יותר עצוב, בודד וקשה
אפלוליות שיורדת בעולם
מכסה אותו, מטביעה בתוכה

גם אנשים יכולים...

ייסורים
חיילים של בדידות ושל עצב
מנהלים בתוכי מאבק
ממש כמו בשיר של אביב
עד שמשהו בי נחנק.

הרהור
האם מצאת אותי
עומדת בגשם
בוכה
לבד?

אהבה
הדרך למקום שתקח אותי אליו
מפחידה את שנינו
אבל אחרי הכל במבט שלנו
יש חיוך הדדי

ייסורים
להב פולחת את העור
לאט ובהתמדה
קו ועוד קו
אות... מילה
על העור כזיכרון כואב

געגוע
תמיד היית היחיד.
היחיד שהתקרב מספיק קרוב אליי
כדי לגעת בי מפנים.
תמיד היית ההוא
שגרם לי להרגיש כל כך שונה
אבל כל כך אמיתית.

יחסים
אבל אתה לא תחזור
ואני לא ארד על הברכיים
כל כך הרבה זמן, מעט
עבר בינינו בינתיים

כשהכל שקט
אפשר לשמוע יותר
ברור, צלול, רחוק יותר

אהבה
הלב שלי יוצא אלייך
הוא קורא לך בחזרה
אדם מטורף הוא הלב
כמו הכובען מעליסה הקטנה

גן עדן
מלאך אחר מלאך
צועדים הם בשורה
עיניהם עצומות טהורות
מחכים לאהבה

אהבה
המילים שלך
כתובות שורה אחרי שורה
קוראות לי שאבוא
כל פסיק
כל תזוזה של היד שיוצרת אות
מספרת לי סיפור רומנטי ואמיתי

גורל
אם תלך או ילך או ילכו
אני ממילא אשאר לבד
כבר מזמן שהסוף מחכה לי
פשוט אורב לו בצד

תחושתי
נשיקות קטנות של פחד
הן עוטפות אותי
כמו קורי עכביש
מהדקות ולא מרפות

אז תפתח עיניים
ותסתכל ישר
תראה מה אהבנו
לא מה שנשבר

הרהור
לא שלווה
לא שקטה
כמו ים סוער
לא מוצאת מנוחה

אהבה
ועכשיו אתה עוד מביט בי
לא יודע
בכלל לא, כמה זה עושה לי טוב
ורע

לשלוף את חרבי בדו קרב
על מה ששלך, על מה ששלי
לעוף מהגג כדורס
בחלום מציאותי

שבילים נפרדים
יחזירו לך את השכחה
ושוב כמו תמיד
אני אכתוב לך מילים שלא תבין
מילים שלי הם לעולם רק רגשות
ורגשות הם לעולם לא מילים

אכזבה
זולה הבחורה שנרדמה בצומת
תמימה ואובדת עצות
מוכנה לתת את גופה ולו רק
כדי לקבל אהבה

כמיהה
תן לי להיות תחת כנפייך
הזכורות לי כחומת הגנה
להתכרבל במיטה שלך
בחדר שזכור לי כחום

כעס
זעם זה כל מה שנותר לי
לפעמים
הורס לאט לאט
מפנים

לפני חודש... חודשיים... חצי שנה.
הזמן רץ לו מהר
אני יושבת ומבינה סביב
אני לא פה יותר

עצב
אל תשבור את החומה
ממילא היא סדוקה

את מחייכת אליי
בשקט ושלווה
ואצלי סערות חולפות

כמיהה
אני חייל אחרון
בשדה הקרב
בלי תחמושת

אני פתאום מרגישה ריקה
כאילו הוציאו ממני את כל האוויר
כל גופי נשנק ונחנק בתקווה
לעוד נשימה עגומה

לעמוד מתחת למטרייה בגשם
כי שם יש את הסיגריות הטובות ביותר
ואני... בכלל לא מעשנת

שוב היא רצה אחרי שובל טעויות
כבר מפחדת להסתובב
לראות את ההריסות שנותרו מאחור
ממנו, ממנה, מכל מי שאוהב

אכזבה
יום הולדת
הנה באה החגיגה
של חיוכים ומתנות
חגיגה של ריקנות

אהבה
יותר מדי
יותר ממה שאפשר להכיל
יותר מדי אהבה להעניק
כן... גם באהבה יש יותר מדי

היא איבדה את הסיבה לברוח
אין לה גם למה להשאר
קלה כנוצה, אך לא עפה ברוח
רוצה ללכת למקום אחר

הרהור
ילדה, למה את בוכה?
כל כך בודד כשאת עצובה
שבילים שחורים מפלסים דרכם מהעיניים
ואין שניים
רק אחד
לבד

אני ילדת נזק
כך אומרים
לא יודעת להחליט נכון
נסחפת בעקבות הרוח
בורחת לעוד שיגעון

אהבה
זאת הרי טעות גורלית
שרק אנשים מבחוץ יכולים לראות
ורק אנשים מפנים יודעים
שלא יכולו להרשות לעצמם לוותר.

כמיהה
שוב צל ירח מזחל לו
מאחורי ברחשים קלים
והלילה שעקבותיו נראו ברורים כעת
כמו פסיעות בחול
משתהה לעת עתה
בתוך עצמו

אכזבה
כיוון שאיפשהו כתוב
בספר "מערכות היחסים"
שזה אמור לפגוע בי
אז זה כואב

כולם כותבים על אהבה
וגם אני
כולם כותבים על עצמם
ולי נמאס (כי בואו נודה אני לא אישיות מדהימה)

כל מה שנרצה
יתרחש רק
בחלומות שנטשנו מזמן

הרהור
כמו הרוח
חופשיה ומשוחררת
נסחפת רחוק

כשתבוא, תביא איתך
את ריח הזיכרונות
שהשארנו בשביל מאחור
כבר הרבה עונות שעברו
אבל עדיין קשה לי לזכור

הוא לא מלא שקרים או צביעות, החיוך הזה.
הוא פשוט לא החיוך שלי

אכזבה
לא יודעת להיות מאושרת
וזה בכלל לא מוזר
יש אנשים
שנולדו אחרת

הרהור
אם היית חי בעולם כמו שלי
גם אתה היית מבין...

תפסיק לכתוב על החיים
עוד לא חיית מספיק
בשביל לדעת
לא חיית יותר מכולם, לא הבנת עוד
כנראה לא הבנת עוד... כמו כולם

לא תראו אותי עכשיו
אפילו אם אעמוד על במה עם מיקרופון
צועקת בשיא עוצמת מיתריי
אפילו אם אלבש בגדים בשלל צבעים זוהרים
באמצע ים אנשים בשחור

הרהור
ובינתיים, מה שנשאר
זה לחבוט בפרפרים האלה
שעפים סביבי, מנסים להכנס לי לבטן
עדיף בינתיים ככה
אז סליחה.

אהבה
רוצה לישון איתך
גם אם זה לא שינה
אפילו אם רק אשכב טרוטת עיניים
אקום עייפה לעבודה

היום אני עוצרת
מבטיחה שזאת הפעם האחרונה
מנסה לשכנע שאם הם יבכו
זה לא נורא

אני ארצה, אני ארצח
את הרוח
בלי הבנה אני אברח
בלי לנוח

ביקורת
שעון הקיר נעצר בדקה האחרונה
מספיק כדי לעצור אותי, כלום לא ישבור אותי

אתה נועץ בי מבטים ארוכים של עומק
ואני שואלת (את עצמי בעיקר)
אם יום אני אפסיק לפחד
ואתמכר לעיניים הכחולות-אפורות שלך

הרהור
מפחדת להגיד לך מילים
יש להן יותר מידי משמעות
רק חצי משפטים חרוכים
מושמטים בטעות

אז תארוז את חפצייך
ותאמר להתראות

תחושתי
רכות מזויפת
עוטפת אותי בחום
למי כבר אכפת
מה יהיה איתי היום
רק לא לשכוח... לנשום

אהבה
כי היופי שלך כובש אותי
גם כשהלכת, נשארת
אצלי בלב
ודמותך... אצלי בראש

וחוזרת להיות קרועה בשירים
שלא נכתבו אבל הם מדברים
כי לא עשית דבר
כששוב בכיתי
איך אתה לא נשבר
אני תהיתי

הנסיעה המטורפת הזאת
הותירה אותי מעט פעורת פה
ונדהמת בעיקר
אולי גם מסוחררת ממעקב אחרי קצב העניינים

תחושתי
נשימות עמוקות
זה רחוק ממני, רחוק מדי.
מאמץ אחרון
והעיניים נעצמות.

אהבה
באביב כשהכרנו באמת - הכל פרח
ככה גם האהבה שלנו
מתעוררת בעדינות
אחרי חודשים שעברו
מאז סוכות...

עזובה
ללא נפש אדם
מחפשת אותה בלילות
בלילות אפופים כאב
בהם היא שוכבת
מוכת משקרים
ורעבה לאמת

היא עומדת עירומה
אולי תסתכל
פה מולך חשופה
אין אפילו צל

געגוע
עכשיו אני אבכה בגללך
היחיד שרציתי שישאר
כשכולם ילכו

קצרצר
עכשיו הכל השתנה
בזה הרגע ממש

עלה שלכת כמוהו אני
נפלתי מהעץ כבר מזמן

אהבה
כשאני איתך
אני מבינה שהגבולות
הם לא מה שלמדתי להכיר
והרי אצלי הם תמיד היו מטושטשים

עצמי עיניך
לתוך עולם אגדות
כשתעוררי הכל יהיה בסדר
תני לי רק כמה שניות

כי אחרי הכל
אתה פה.

כמיהה
שם על ענף לא רחוק ממני
נמצא הוא הפרי האסור
ואני רוצה אותו כבר כל כך הרבה זמן
זה עניין לא סגור

הגות
צועדת צעדים ראשונים
אל תוך האי וודאות
ללא הגנה וחיבוק
אך עם קצת חופש ועצמאות

געגוע
אלפי קילומטרים
אתה כל כך רחוק ממני
ועל כל קילומטר
אני מאבדת אותי יותר

לנצח
לנצח את העולם
בכח שקיבל רק מין אחד
בעונש שקיבל רק מגדר אחד
או לדיוק: אחת

ולרגע אחד בו חמתי בערה
והגועל הציף אותי שנית
רק ציפייה לזרם מים חמים
וקצת קצף מבקבוק

ארוטי
שפתייך רכות וצמודות לשלי
וברקע מוזיקה פרועה
עוד גיטרה חשמלית
בסולם אל אהבה

בעיר הזאת שנדמה
ששקטה אז ועודנה שותקת
אמצא לי הגנה
בין קירות השכונה הזועקת

ואת רחוקה מדי משידי יכולה להושיט
וכואב לך, בטח כשאני לא רואה את גם בוכה,
כל חיוך שאת לא מחייכת, מעציב אותי קצת יותר,
שאני לא רואה ובטח גם לא באמת עוזרת.

אנשים חביבים
הפתעה!
זה עתה עליתם
על רכבת ללא מוצא

אכזבה
אבל היא רעל
ולא מנסה להסתיר
עדיף להרחיק את כולם מראש
לא לשלם את המחיר

רק פה
פה יש חיבוק שעטוף מילים
לבד אני כאן ובכל זאת
לא לבד

בדידות
שירים ששרו אותי בעבר
נראה שנדם קולם
מילים שסיפרו את סיפורי
כבר שכחו את הסדר

שמונה על הצד
חיבוקים ונשיקות
עטופים בזכרונות
שאיש לא יכול לקחת

עצב
כך איבדתי שפיות
בניתי עולם חדש
עצוב לא פחות
בו אין אף אחד
אפילו לא אותי

הרהור
תום לא תמימה
חשבה שאם לא תבטח ולא תקווה
אז יהיה בסדר
אך גם העניין הזה הגיע לתומו


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני לא נעלבת (נעלבת), רק רוצה שתגידו לי את האמת (לא שאני
יאמין גם ככה), בסך הכל ביקשתי חיבוק (נרתעת ממגע) או אולי רק
שתעזבו אותי בשקט לעת עתה (מה שאולי יעזור).

מאה חמישים וחמש יצירות.
מאה חמישים וחמש - אולי כבר שש - יצירות.

התבגרות
אל תבכה אל שמיים קרועים
טיפות הגשם ירדו
יאחו הקרעים

אני צריכה שתחבק אותי
שתגרום לי לחייך
יש לי את כל התשובות
אני רק לא יודעת איך

מסתכלת עליי.
מעניין כמה זמן אני עוד אוכל לעמוד ככה, שהיופי הזה בוהה בי?

אין לי יותר מטרה
כשהכל חשכה תמידית של בלבול
האור הוא כבר כאן הוא קרב
אתה קורא לי מהצד השני
ואני הולכת

אני עוד זוכרת איך באמצע כל היופי הזה עמדת איתי, ואני סיפרתי
לך בעיניים נוצצות כמה אני נרגשת ואיזה חוויה עמוקה עברתי.

ביקורתי
זה פשוט מכתב אלייך, לא שיר עם חרוזים
אפילו שזה בנוי בבתים

אין מילים שלא שרתי לך
במזמור קולי הזייפן
ועכשיו כשאני כאן מוטלת בזויה
התשיר לי שירים
מתעקלים בצלילים מתביישים?

ביקורתי
מדהימה את לא.
את צבועה בצבעים בהירים מדי בכדי ליצור יופי אמיתי.

ביקורתי
רק קצת.
זה תמיד מקל.
הפרעה פסיכוטית אחת שמחפה על אחרת.
מי אמר שזה אסור?

מכתב
לפעמים אני צועקת לעצמי
ת-ו-ם-!-!-!
תתעוררי...

הרהור
שנייה לפני שהיא בורחת (זה הרי צפוי)
אולי שנייה וחצי
היא תסתובב, תביט אחורה
תדליק סיגריה (רצוי איכותית)

זכרונות
"זה שוב הגשם הראשון
מנגן שירו על החלון
מזכיר לי את החורף שעבר
התחבקנו כשהיה אז קר"

"יפה שלי..."
זה אני כבר לא!
כבר לא שלך (מה שהיה לי פעם כל כך חשוב), כבר לא של אף אחד אם
כבר מדברים על זה.
גם לא יפה, לא מרגישה ככה בכל אופן.

הרהור
בלעתי כדורים.
בערב בלעתי 3 כדורים צבעוניים, 4 לבנים שטוחים, 4 לבנים
עגלגלים ואחד צהוב מאורך.
בלעתי כדורים והלכתי לישון.

אוטוביוגרפי
קבלו אותי (או שלא...), כמו שאני בדיוק. פשוט תום.
בחורה צעירה אם כי לא עד כדי כך, מטר שישים בערך, משקל 42,
שיער שטני/אדום, עיניים ירוקות.

היא ואני
המבט הזה שלך, בכל פעם קונה אותי מחדש.
מה אעשה?!
כנראה שאני קלה לקנייה.
החיוך החצי מבויש, חצי לא ברור שלך, שעולה בכל פעם שאני מסתכלת
עליך.

לא יכולה להפסיק
אני יודעת, ומודה בכאב צורב עם כל מילה.
זה חלק ממני, מוחבא וגלוי, אבל אני לא יכולה להפסיק, וזה לא
אהבה בכלל מעולם לא היה, יש פה רק שנאה לא הרבה יותר... שנאה
עצמית.
אבל אני מכורה, ולא יכולה להפסיק, לא מוכנה אפילו לנסות, לשקול
את זה... אב

לבד.
באוטובוס מלא אנשים.
חשוך, שקט ורק אור קטן במעבר מאיר לנו צל פנים.
רק אנחנו אל תוך הלילה, למרחקים.

פנטסטי
פייה אחת שנקלעה אל תוך אחד החלומות היותר מתוקים שלי, מצאה את
דרכה אלי... עם חיוך - מה עוד אפשר לבקש מהעולם?
אני נותרתי בוהה בה במבט מזוגג, "מה עוד אפשר לבקש מהעולם?"

לפעמים אני מרגישה את הצורך
לברוח אלייך
כי אתה רק תחבק ותאהב
לברוח אלייך

היא ואני
לך שהכרתי.

"אני שלך לנצח, את המלאך שלי"

כל עוד הנצח נמשך
אני שלך
שלך לנצח

הוא ואני
לפני חודשיים
לא הייתי תמימה
ידעתי שהסוף, הוא עוד יבוא
אמרת שאם כן, אז אני הסיבה

כלומר כל הסימנים היו שם, "הנורות האדומות" כמו שאמרה פעם
המורה לפסיכולוגיה- סוציאולוגיה, אבל בכל זאת סימנים שכאלה יש
לכולם

מכתב
חזרתי לכתוב על עצמי, גם חזרתי לכתוב עכשיו הרבה יותר...
מעניין אם זה אומר שנתמלאתי כאב או שמא בדידות?

יש לי נימת קול רכה
כשאני מדברת אלייך
נימת קול נעימה מלטפת
גם אם אתה לא רואה

ועכשיו כשהכל נסער
מגע שיערך הרך
מלטף את כריות אצבעותיי
או להפך...

זוגיות
עמוק.
תופסת מבט בעינייך, זה שאני קוראת לו ביני לביני "ראייה
סלקטיבית". רואה רק מה שאני רוצה לראות.

אהבה
ברגעי גאות של הרגש, אני מוצאת את עצמי תוהה על טיבה של אהבה,
כמו שכבר התוודענו עד כאב "אהבה" היא מילה ממוסחרת... "אי לאב
יו", ניצבת על פסלים, חולצות, נרות, פסלים, כריות, קלמרים,
מדבקות וכו', כאילו הייתה דמות מ"המורדים", שאולי אפילו הם עוד
לא הגיעו עד רמה..

"את כמו פרפר" אמרת לי פעם, "אסור להפריע לך לעוף, את תמיד
צריכה להיות חופשייה", הוספת בהרהור, כשמבטך מסתכל הרחק.

שלום אנשים נכבדים!
(נעמדת)
אני תום ואני מכורה...
(נשימות הופכות כבדות)

צחקתי... ובאותו הרגע נאבקתי לא לפרוץ בדמעות, בדמעות של כנות,
הבנה והזדהות.

אהבה
אני ואת באמצע שדה גדול ולא מעובד, סביב קוצים, סלעים, צמחים
קטנים וחורף... את אוהבת את החורף ואילו אני טיפוס של קיץ.
אנחנו בתוך בועה ומחוצה לה עולם שלם, תעשייה, מכוניות, אנשים
ורעש, אבל אצלנו בבועה - דממה

הרהור
כמה מילים מתרוצצות לי בראש, כבר אמרתי לך פעם?
האמת שאף פעם גם לא ניסיתי לעצור את הזרימה המטורפת והבלתי
פוסקת הזאת, של מילים מתחברות למשפטים וזועקות בתוכי שאני
אכתוב... אכתוב עד אובדן חושים, עד שהידיים שלי לא יוכלו לזוז
יותר,

אוטוביוגרפי
אם אני אוריד הילוך ואוריד את הרגל מדוושת הגז, אני אפסיק לרוץ
במהירות של 200 קמ"ש בתוך הראש שלי? המחשבות מתערבבות אחת בתוך
השניה מרוב שכבר אין מקום.
אבל... להפסיק? אי אפשר!

יסורים
ככה זה אצלה, צועדת צעדים אחרונים של "חופש גדול".
כן... החופש לשקוע למספר אינסופי של דכאונות, פיתוח מחלות נפש
נסתרות (או שלא כל כך נסתרות), וכל היוצא בזאת.
אבל חופש זה חופש, ועם עצמאות ותחושת שחרור אי אפשר להתווכח,
השאלה היא שחרור ממה?

לנוח.
לקחת נשימה עמוקה ולנוח.
להתמקם.
להתחייב, להתבסס, להיקשר.
להרגע.

את.
לא תראי את זה, אז אני מרגישה נוח לכתוב לך ולהגיד לך תודה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אהבתי.
אמת מתעלמת ובעיקר איפוק והדחקה, מעבר יש אומנם עולם בנוי על
שברי בקבוקי בירה זולה שנשכחה כבר מזמן אל תוך באלגן אינסופי.

dont you cry tonight
i still love baby

עיניה מביטות, אוזניה שומעות, מגרונה בוקעים צלילים המובנים
כמילים בידי האדם שמתעקב לרגע על ידה כי מכיר הוא אותה, ואף
לעיתים אם כי רחוקות, מתעקל פיה לזויות מוזרות המזוהות בתור
חיוך... אך היא לבד.

חמש שניות לקבלת הסמל
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת
לקבלת הסמל מחלקה אחת תמתח להקשב
שתיים, שלוש
הקשב!
שתיים, שלוש
הקשב!

והמסגרת כבר לא יכולה להכיל
אין כבר מקום
כל מה שנשאר זה להחביא
עוד קצת בכל יום

כולנו בוכים דמעות מברז שדולף
ולא רואים סוף לזרימה
כולנו מתחבאים מאחורי ענן כבד
מאחורי מסכה

מפחדת.
להיות איתך לבד.
מפחדת.
להחזיק אותך בזרועותיי ולאהוב אותך, אך בעצם להיות לבד.

תנסו לחשוב על עולם שבו מעולם לא הייתי קיימת.
פחות אדם אחד באוכלוסיית היקום, ואולי רק אדם אחר במקומי.
כל הדברים הרעים שמעולם לא עשיתי...

רקדי
על במת עץ ישנה וסדוקה
בבית קפה זנוח אל
צלילי פסנתר רכים
של נגן עייף ומשתעל

דממה
חושך
לחישה
מוזיקה
אהבה

הוא אוהב את הקופסה שבה מונחים השברים שלי
הוא אוהב כל כך
עד שהוא כבר לא רואה שאלו רק שברים.

כבר לא היה משנה לה מה גרם לתמי לעזוב, רק ידעה שהיא פה עכשיו
והיא היחידה שתוכל להוציא אותה מהמצב הזה... היחידה.


לרשימת יצירות המסה החדשות
כשעיניה הירוקות, העצובות תמיד כמו עץ אשוח ישן, נפגשו עם
עיניו החומות, כמו בריכת דבש מטביעה,נראה כאילו ברק חדש פילח
את שניהם במין פשטות של רגע.

כך כתב שייקספיר, ונשמתי נעתקת ומתייפחת חרישית עם כל שורה
ורגש משתפך,
הוגה בקלילות עוד טיפת רגש שלי אל תוך המילים.
משחקי אהבה וטבע עוצרים בי לרגע להביט בך ובי וכל מי שנותר
עצור בזיכרונות שלי.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
סידרה
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה




אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
אם מישהו יכתוב
סלוגן ולמטה
יחתום זה ששונא
את הסלוגנים איך
אני אדע שזה לא
אני?



זה ששונא את
הסלוגנים


תרומה לבמה





יוצר מס' 14004. בבמה מאז 6/7/02 7:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לתום השדונית
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה