|
"אחזיה," קראתי מאחורי גבו, "כיצד יכול אדם לכפר על מוות שבו
היה הוא כלי הרצח ולא הרוצח?"
הוא הסתובב לעברי, ועל מבטו ניכר חיוך מיואש. "כפרה בני," הוא
לחש בקולו הצרוד, "אינה מושא נפשם של אלו הנמלטים אל ערי
המקלט. היא מושא נפשם של אלו ששולחים יד בנפשם..."
|
הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל מֶרְחַקִּים:
גַּם הַזָּקֵן רְחַב-הַכְּתֵפַיִם וְהָעֵירֹם-לְמֶחֱצָה,
שֶׁצַּלְעֹתָיו הַשְּׁדוּפוֹת וְהַחִוְּרוּת
נֻקְּדוּ בְּפִצְעֵי שְׁחִין, הִתְבַּהֵר
בְּכָל צַעַד בָּרְחוֹב
לִכְדֵי אִישָׁהּ זְקוּפָה, מְקֻשֶּׁטֶת
בְּש-ִמְלַת קַי
|
אֶת בְּש-ָרִי אֲבַתֵּר עֲבוּרָם,
וְאֶת עוֹרִי אֶמְכֹּר לְאַנְשֵׁי הַקִּרְקָס
שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם לְאֹהֶל,
וְאֶת ש-ַעֲרוֹתַי אֶמְכֹּר לָאָבָק,
וְאֶת מֹחִי, שֶׁהֶחְמִיץ וְהֶחְמִיץ
מֵיטַב שְׁנוֹתָיו, אֶמְכֹּר לַמַּעֲדַנִּיָּה.
|
אִיתָמָר בֶּן-גְּבִיר
אַל תָּקֵל בִּי רֹאשְׁךָ;
גַּם עָלֶיךָ אֲנִי שׁוֹאֵל
בִּמְבוֹאוֹת בֵּית הַדִּין. גַּם עֲבוּרְךָ
|
בְּכָל שְׁנוֹת מַלְכוּתִי לֹא נִדְרַשְׁתִּי
אֶלָּא לִשְׁאֵלָה בּוֹדְדָה זוֹ:
הַאִם מִגְדְּלֵי הַמִּשְׁמָר וּבִצּוּרֵי הָאֲרִי;
חֲרַכֵּי הַיֶּרִי וְהַנּוֹטְרִים בִּמְבוֹאוֹת;
דּוּמִיָּתָן הַקָּרָה שֶׁל אַבְנֵי הַחוֹמוֹת וּבֹהַק
נְחֹשֶׁת הַשְּׁעָרִים -
|
הַהוּא שֶׁיָּצָא אֶת טוּדֵלָה
רַק כְּדֵי לָשׁוּב שַׁמָּה דֶּרֶךְ
נוֹפִים וּפְנֵי יְהוּדִים מְצֹרָעִים
הִתְחִיל וְסִיֵּם
בְּאוֹתָהּ נְקֻדַּת הַחְלָטָה.
|
|
|
כשאני התחלתי
לירוק לבאר, היא
בכלל הייתה
שלולית.
משה, אלוף הארץ
ביריקה לבארות
ששותים ממנה |
|
