[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי תום אשד
תום אשד כותב דברים.
הכתיבה משחררת רגשות, הוא אוהב את זה.
הוא גם רוצה להתפרסם או שיכירו בו בזכות הכתיבה שלו,
אבל יש לו עוד זמן...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
יהדות
השמש לא זרחה בגטו.
סבלנו, סבלנו בצורה אשר אין ניתן לתאר במילים, לכן לא אומר
אותן, כי איני רוצה לחשוב על כך.
היו מעט שברחו.

המוות ניקה את הרחוב.
לא, לא מגופות של אנשים מתים ולא מנשמות סוררות.
הוא ניקה את הרחוב מעלים שנפלו בזמן השלכת.

הרכבת לא עצרה, האוויר הדחוס התמלא סרחון נוראי של מוות ובקטעי
האור שהגיעו מבחוץ נאחזתי בתקווה, אך הן היו כתיבת פנדורה
והעולם חזר להיות הבור הריק והשחור שבו נראה שהייתי כבר נצח
נצחים.

אהבה
הוריו דאגו לו, המורים לא ידעו מה קורה לו. חבריו כבר מזמן
הפסיקו לדבר אתו. והוא נשאר בשלו. מביט אל תוך הלילה, לוחש.

סופני
בסוף העולם לא יהיו עוד בגידות.
בסוף העולם אף אחד לא ישקר, יגנוב או ירצח.
בסוף העולם יהיה רק טוב.
למה?
כי זה סוף.
וסוף זה תמיד טוב.

הנגינה היא חלק מהחיים שלו.
היא הדבר היחידי שנשאר לו.

הוא פשוט עמד שם.
הוא לא אמר דבר ולא גם לא ניסה.
מבטו היה קפוא, מביט אל עבר העולם.
והעולם הביט חזרה, בתמיהה.

היא עמדה על המזח, שיערה הכסוף נע סביב גופה כנחש עם הרוח,
לאוזניה הרוח נשמעה כשאגות קרב.
עורה הכהה ושערה הוארו על ידי אור הירח המלא אשר נראה גדול
מתמיד וקרוב "קרוב כל כך..." רצתה לומר לעצמה, היא הייתה שם
פעמים רבות בלילות.

מלאכים אלוהים והשטן
המלאך שכב על האדמה, זועק אל השמיים.

לכל הצגה מערכה שנייה ובה יתהפכו היוצרות, אותו רגע אדיר של
קונפליקט וצרה.

בים היה ריק, חשבתי שאנשים יבואו להיפרד מהעולם בשקיעה אחרונה
על פני מים קרירים, בעצימת העיניים אל מול רוח גלים נושבת
קרירה שתעטוף אותם, עם גרגירי חול דוקרים את העור פעם אחת
אחרונה.

זה הזכיר לו משהו. התנועה הבלתי נפסקת לתוך השערים, זה עמד לו
על קצה הלשון אבל הוא לא הצליח להבין מה בדיוק. הנהירה הבלתי
פוסקת והצבעים הבלתי ברורים.

אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
ואני, מה אני עשיתי? היו לי רק כוונות טובות, ניסיתי! זה לא
שלא ניסיתי!
למה להאשים? למה מישהו חייב מיד להגיד שהדרך לגיהינום רצופה
כוונות טובות? למה לא נותנים לי סיכוי? מה עשיתי שגוזרים עלי
מיד גזר דין גיהינום?

במהירות רבה כל הכפתורים הוחלפו, אזרחים קיבלו זיכוי וכפתוריהם
האדומים הוחלפו לכחולים, ירוקים וצהובים.
אבל זה לא מצא חן בעיני הרבה אנשים.

מלאכים אלוהים והשטן
המלאכים שעוד נותר כוח בגופם חיפשו את אלוהים, התחננו לעזרה
ורחמים. אך אלוהים נעלם. יום אחד הם החלו למות. אחד אחד הם
נמצאו במיטותיהם ללא רוח חיים, גופותיהן מזכירות אך במעט את מה
שהיו בשיא תפארתם.

סוף מעשה במחשבת תחילה.
אבל אולי אנחנו פשוט לא צריכים לחשוב.
לא הייתי צריך לחשוב, אף אחד לא צריך לחשוב.
לחשוב זאת התכונה הגרועה ביותר של בני האדם.
מחשבות יוצרות מלחמות, קנאות, שנאות ובסוף מובילות גם למוות.
אם לא היינו חושבים, זה לא היה קורה.

סליחה? מר אדולף וגברת בראון אם תואילו בבקשה לשבת המופע עומד
להתחיל.

הפריים היחידי שנשאר מטושטש הוא מתמטי, מדויק ומבלבל עם קווצות
ג'ינג'יות מזויפות בקצה.

פתאום נעלם לי הרצון לקיום.
ככה פתאום, בלי הסברים, בלי דיווח מראש וגם בלי הדרכה מה לעשות
בלי הרצון.
פתאום הכול נראה מאוס ולא אמיתי, הזוי.

עמדתי בביתי, מבטי מזוגג כמעט, מסתכל על דירתי.
מה יכולתי להגיד עליה? מבולגנת, מלוכלכת, הטלויזיה כמעט ונפלה
מהשידה שלה, הכורסא הייתה שומנית וכל החדר היה מכוסה בניירות
וקופסאות זרוקות, היה לילה והחשמל כבר נותק מזמן, אלו לא היו
החיים שחשבתי שיהיו לי.

כמיהה
לפעמים היה קצת קשה להיות בודד, רק לפעמים הצטערתי שבאתי לפה.
אבל זה שווה לחכות בשביל מה שביקשתי, גם אם זה לחכות נצח.


לרשימת יצירות השירה החדשות
בין פה לשם,
חפש אותי,

מצב
זאת לא סיבה,
לירות לי בגב.
אפילו לא ירית יריית אזהרה

מה אנו למדים מכך יקירתי?
יש תמיד לקחת בכל מצב

תני לי להיות
קנה הנשימה שלך

אמונה
אם תראו את קין,

בחדר חשוך וקטן,
סגור ומחניק,
אי שם בעולם,
יושבים אנשים בשר ודם,

עופי למרחק אל מקום אחר,
פחות רועש, קטן יותר.
מין מקום שונה,
לא פה.

אמונה
הם בכו ללא קול, דמעות הקריסטל שלהם צונחות על האבן הקדושה.
הדמעות ניתזו, באיטיות, נעות כנגד זמנו של העולם,
באותו מקום קדוש, שבו הזמן לא חשוב.
הם ביכו את מותו של האדם, את מותו של מה שנותר.

כולנו גברים
ותחת אש-ילדים.

במדבר דיברתי
על רבדים
ברורים

כמיהה
ומה זה נצח,
אם לא ניסיון למכור
שעונים מזהב.
(גם הם מתקלקלים).

על אסוציאציות
ודברים אחרים,
כתב איזה יווני
אי שם.

האמת העצובה היא,
שאתה לבד.

קווים אדומים
מלווים לפעמים תפוח
לפעמים חבל ארץ.

הרהור
כבר ריח של אביב באוויר,
וזו הפריחה הראשונה של חיי

איזה יום יפהפה
לדיג.

הגשם של אתמול
עוד יורד עלינו.
העצים הזקנים
שכחו את סופו

אכתוב עוד ועוד דברי
מתיקות נוראים
פראיים ומושכים,
במשיכות דיו ארוכות


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
דיאלוג
שאלת את עצמך פעם מה אתה יכול לעשות כדי לעשות שינוי אמיתי?
מה באמת אתה יכול לעשות כדי לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום
טוב יותר?
שאלת? אני מבין מהמבט הזה שלא.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
הם רקדו באולם הנשף.
היה זה ריקוד פיוטי שראוי לאלפי שירים שיכתבו עליו, היה זה
ריקוד מושלם, מנגינה מושלמת של תזמורת כינורות מלחשים כלהקת
ציפורים נודדת.

ניסיתי להרגו, ניסית להוציא את נשמת אפיו ממנו.
נשמתי בכבדות, היה קר.
סקן התחמק מכל מכה ומכה שלי, אגרופיי היו כה קרובים לפגיעה בו.

נפלתי בבוץ לא פעם, את הפרווה זרקתי כבר מזמן.
האלים לא ריחמו עליי, האלים לא הנחו את מכותיי.
לא הייתי זקוק להם.

ההתעוררות הייתה כבחילה בשבילי.
חשתי בדקירות חזקות באזור קיבתי. בחילה חזקה פגעה בי וחשתי
רצון להקיא, להוציא את כל נשמתי החוצה.
הייתי בחדר מואר וקטן. איך לעזאזל הגעתי לפה? היה זה חדר עשוי
אבן. מתוך חלון קטן הגיח אור בהיר אל תוך החדר.

פיצוץ.
ריח הגופות וסירחון נישאו באזור הקרב.
פיצוץ.
שקט שרר.
טוראי ג'אד לא רצה מעולם להילחם, טוראי ג'אד ביקש רק לחיות
בשקט ולעבוד כל חייו עם משפחתו, אך הגורל משך אותו אל ענני
המלחמה.

הלילה נמוג כאשר השמש גברה עליו בקרב האיתנים.
אחפש אותה בכל מקום, עד שאמצא.
הלכתי אל עבר העיר, חשתי בה, הרגשה קטנה בליבי אמרה לי שהיא
נמצאת בעירו של סקן.
הוא שיקר לי.

חשתי בה, היא הייתה פה.
אך...מדוע היא ברחה ממני? מדוע? העולם הפך למבלבל מרגע לרגע,
היה נראה לי שהשפיות נוזלת מבין ידיי, דבר לא מנע ממני מלאבד
את אחיזתי במציאות.

מראה המוות עדיין פעם אל מול עיניי.
חיילי שני הצבאות שאגו בזמן שהרגו. פני המתים לא נחרטו בנפשו
של אף אחד.
חרבי חתכה בין החיילים, משאירה אמהות ללא ילדיהם. האם איני אך
גרוע יותר מהיצור?

עמדתי על הצוק והשקפתי על העיר.
העננים היו קודרים. חומות העיר כוסו עבש לאחר הזמן הרב שלא
נוקו.
מאחורי היה יער שהשקיף על העיר, יער יפהפה ושקט, שלמנוחתו
הפריעו רק ציוצי הציפורים.

עמדתי אל מול לורד שפייר.
לורד שפייר היה אדם זקן ולמוד מלחמה. הוא היה קירח וקמול, עורו
היה מלא קמטים והוא אחז במקל עץ שיעזור לו בעמידתו והליכתו, אך
הוא לבש בגדים מפוארים, בגדים שהיו מתאימים יותר לאדם צעיר
במידותיהם.

הדם היה כמוזיקה לנשמתי.
עד עתה לא היה דבר בעולם אשר נתן לי את תחושת העוצמה יותר מאשר
הדם.
חיים ומוות.
אם הייתי אדם הייתי מרגיש רחמים כלפי אותם כפריים...לא היה להם
סיכוי נגד אגרופי, הם מתו מיד.
ראיתי אותה, נעה כבריקוד, הרצח היה לה כמשחק, הם לא היו

"אתה בטח שזה מה שאתה רוצה לעשות?" וויליאמס שאל אותי.
"אל תפקפק בי, אף פעם" אמרתי בקור.
"שרוף את הביוב, הרוג את כולם".

פיטר הילך בגבעה הטרשית, היה זה לילה בהיר.
הוא שאל עצמו על המהות, מדוע הוא ממשיך? האם הנקמה עוד חשובה?
היא הייתה רק רגש אחד במערבולת חושיו, רגש אחד ולא חשוב, הרגש
שלא נתן לו להירדם בלילות בהרגשה שיתעורר למחרת, הרגש שהניע
אותו כזרדים למדורה. שהלהיב את נפש

הלילה היה ארוך, הלילה נראה כלא מסתיים לנצח.
אך הכל נועד להסתיים, גם אם הוא הלילה.
פיטר ווויליס עבדו כל הלילה, הם קברו את הגופות בידיהם, עבודה
בזויה, אך לא היה אחר לכך.
"נוכל לישון עתה?" וויליס שאל, האיש הזקן היה עייף מדי לכך.

מעולם לא חשתי קרוב לדת, לא בחיי ולא במותי.
ומה היא הדת? גיבוב שטויות, מדוע שאבזבז זמן בסגידה לאל חסר שם
ומראה?
האלים לא עוזרים בדבר למאמיניהם.

מעולם לא חשתי קרוב לדת, לא בחיי ולא במותי.
מה היא הדת? גיבוב שטויות, מדוע שאבזבז זמן בסגידה לאל חסר שם
ומראה?
האלים לא עוזרים בדבר למאמיניהם.

חשתי ריקנות.
הוא ברח. הוא היה כה קרוב אליי, אך הוא ברח.
מדוע לא הרגתי אותו? מדוע הקשבתי לוויליס?
"החיים מתפוגגים בשנייה," כך אמר לי פעם אדם זקן שחייו היו
מיותרים. הייתי מת יחד איתו, האם זה מה שאני רוצה?

חטאים רבים צילקו את נשמתי הלילה. הרגתי רבים, לא כולם מצבא
אויביי.
אך רק דבר אחד לקח את מלוא ריכוזי.
נכשלתי.

הוא החזיר את חרבו לנדנה "הגורל קובע את מהלך העולם, אני לא
אתנגד לו חייל, אתה שרדת למרות האש, האלים רוצים אותך חי" סקן
החל ללכת בין הגופות, מביט בפנים ששרדו, מעט.

ישנם מעט מאוד אנשים שיכלו להגיד שהם אינם שקרנים.
לא הייתי אחת מהם.
לבשתי תפקידים רבים במשך חיי.




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
תדעי לך שאני
מסתכל הרבה על
מחשופים של
בחורות, ושלך
באמת מעניין.
רוצה לשכב
איתי?




קומיצה, חרמן
ופתאטי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 33276. בבמה מאז 5/4/04 13:31

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לתום אשד
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה