|
את קוראת את המספרים הקטנים על התיבות שאולי הן כספות ואולי של
הדואר - עשרים ושבע, עשרים ושמונה, עשרים ותשע - והריח של
הסיגריות שיש לו בכל הבגדים
מציף את העור והשיער,
|
מסתכל על החתול שכמעט נדרס ורוצה להבין, איפה החוויה הרוחנית
של אנשים שקמים באמצע הלילה ומחליטים למות.
|
וכשישאלו אותה מה שלומם היא תצחק, כי הן בדיוק יאמרו לה משהו,
והלשון שלהן מדגדגת באוזן. וגלי נושפת ונושפת בלי לשאוף. והיא
צוחקת לאט, כל כך שאפשר להשתגע, ואני יודעת שגם מחר גלי תהיה
שם, כי אפילו שהיא יודעת את הדרך החוצה...
|
חסרים לך הלילות ההם, את אומרת, קצרים וריקים של שינה.
אני לא ממש מבינה, אבל לא אכפת לך לומר. סתם.
ימים מוזרים, את משתעלת, כמו מעשנת אמיתית וכמו חולה ממש,
ולרגע אפשר להאמין.
|
היופי בעיני המתבונן, את לוחשת בניסיון לנחם, ואני מחניקה חצי
חיוך של רחמים עצמיים.
|
ככה זה, אמרת פעם, כשעוד יכולת לחשוב מילים נפלאות באמת, אנחנו
רק חושבים שאנחנו מכירים את הכל.
|
היא עוצרת ממש מתחת לרמזור ומדליקה סיגריה. פעם כשהוא היה קטן,
היא מספרת, פעם כשהוא היה קטן הוא כמעט שרף את כל הבית, ולא
ממשיכה. הסיפורים מספרים לה את עצמם והיא צוחקת וצוחקת וצוחקת
והמכוניות צופרות מאחורינו כשהיא לא מפסיקה לבכות.
|
נוצות ושאריות כנפיים רודפות את הרוח החוצה ומתפוגגות,
לקורנליה אין אופק.
|
מילים מלאות השראה מתנגנות,
ובינינו,
רק החול ישנה את מרקם הנוף
|
רק קו שמש אחד עברך.
והוא
מתמוסס בגשם הראשון ובקשתות
|
כמה אנחנו עצובים
בתאורה הזו, כמה
פוטוגניים,
ככה.
|
גדמים גדמים הם נושרים מן המעטפת החיצונית והלאה אל האדמה
המתה, והשמש צורבת כתמים אפורים במקום בו היו.
|
[מחשבות שמתרוקנות מ
חשיבות, בעיקר].
|
ודקירה אחת
[סטרילית].
רפא אותי.
|
מה כבר חדש לך, את אומרת, את כולך אני כבר מכירה.
|
בחושך מוחלט אפשר
רק להרגיש את התנועה שלך,
החתולית,
ואני יכולה לדמיין לך זנב ארוך
מפוספס.
כמו האופי.
|
ובתמימות ההיא
שאספתי,
אני לא זוכרת איפה.
|
כשהחול נסדק אפשר כמעט להרגיש את המרקם של שבר
מתהווה ונעלם.
תאר לעצמך,
מה שיכולתי להיות.
|
אור ואוויר מגיעים הכי בשקט, לילה
מסננת ומדביקה את העפעפיים בזהירות במעברים שנותרו.
|
אורות צהובים עוטפים
את פראג, שלא תפחד
מהחושך.
|
אספרסו ארוך.
מר, כדי לאזן את הלשון עם הלב.
|
בפינה של הרחוב שעל שם אלכסנדרה, איפה
שבכל שעה לא עגולה היא פוגשת
את האחדעשר בנובמבר
|
אז בעצם, את לוחשת לי בעצב, אלה לא שמיים מטאפוריים.
סתם רגע של סכיזופרניה.
|
ארבעה ארגזים ושקיות סימטריות לזכרונות עם קצוות מפוצלים, ואמת
א-סימטרית, שרופה בשוליים.
|
דואנדה,
שנים עשר ילדים אבודים
ושיכור.
|
|
|
"כרטיס, חבר"
(רבין פוגש
קופאית) |
|
