כבר בגיל ארבע, תום ידע שמשהו לא בסדר, משהו אצלו
שונה, הוא לא כמו שאר הילדים בגן.
הוא עבר חיים דיי מוזרים, למרות שתלונות אין לו,
בעיקר לא כלפי אנשים.

חוץ מלדבר על עצמו בגוף שלישי, תום אוהב בני אנוש.
אולי מהסיבה שהוא חי איתם הרבה שנים, לפעמים חש שונה
מדיי מהם מכדי שיוכל להבין אותם, לפעמים חש דומה להם
מדיי מכדי שיוכל לראות אותם בבירור.
אין לו מושג איך ולמה, אבל הוא מצא את עצמו מעלה
לכאן שטויות שהוא העז לכתוב, על מנת שתוכלו להיווכח
עד כמה נטול כישרון וחסר תקווה הוא.

בכל אופן, איך אומרים ?
"ישנם כאלו המביאים אושר לאן שהם הולכים, יש כאלו
המביאים אותו כשהם הולכים..."

בזה הרגע תום נטש.

סוריאליזם במטוס סוריאליזם עליתי למטוס, ולדאבוני הדיילת לא הייתה כמו אלו שמופיעות בספריית סרטי הפורנו שהותרתי מאחורי בבית. היא הייתה דוחה באופן יוצא-דופן, ושמנה כל כך, עד שתהיתי לעצמי אם יתכן שהיא מתגוררת במטוס מפאת חוסר אפשרות לצאת ממנו. כן, ללא ספק, הנהנתי לעצמי.

רק בובה... תחושתי עכשיו נמאס, נמאס מהבובה היום אותה אני לא אוהבת מחר אולי אני אוהב.

נפלאות המוח די. אני יותר לא שואף לפיסגה. אני מואס בשבלונה. בתבנית המזדרגגת שהחברה הכתיבה לי. אני לא חייב להציב מטרות ולהגשים אותן כדי להיות מאושר, מטרות זה לרפי שכל, שלא מסוגלים להשיג אושר בדרכים אחרות, ויש להם צורך להציב מטרה דמיונית כדי שיוכלו לכבוש אותה.