|
אני מספר סיפור קצר, על ילד קטן שהיה לו לב ונשבר.
בלילות אפורים ברחובות קרים משתרעת לה בדידות עמוקה.
ילד קטן ברחובות קרים בלילות צועקים מחפש קצת אהבה.
הוא מצא חברה, סוזי שמה, הם נפגשו במקום לא ידוע.
|
אני דופק, מתדפק על דלתות גן העדן, ציפיתי שהשמירה תהיה שם
כבדה.
|
אני חושב שאני יודע מה איחד את כולם. הרי זהו הרצון לשלום
בעולם.
אבל בין יריה לשבץ מוחי, מת לו השלום העולמי.
בעיקר מת השלום שהיה בתוכי!
|
אמרתי לך שאני אוהב אותך ונתפסו בך אלפי דומיות
|
אבל אם תתני לי הזדמנות ,להראות לך שוב איזה מן אדם שאני.
אני אחייה בתוכך נשמת אהבה שלא ידעת על קיומה.
אהבה שלא תתרגלי אליה גם בעוד 50 מיליון שנה.
|
לאן הלכת רוח שפויה.
העולם לא מוצא איזון בלעדייך.
שיווי משקל אבוד.
אנחנו נעים מקיצון לקיצון.
|
זהות חצויה בין פה לשם
אתם לא מכירים אותי
אני זר או אני מוכר
ובכל מקרה אני גאה, שאני מוזר
|
אם ענניים שבשמיים יהפכו לציפורים.
אם הירח יחייך ויהפוך לכדור משחק של מלאכים.
אז יבוא היום בו נעוף פתאום למרחקים.
אז יבוא היום שבו אמצא לי פינה של שלווה.
|
והרי הכל ציור יצירת עולם, צבעים שונים מכסים בני אדם.
|
אולי זה מה שמביא אנשים ליצור, כלומר שצף הדם.
אולי לרבים מאיתנו יש פחד במה.
והבמה החדשה הזו, היא בעצם היחידה עליה נציג ונחשוף את הפנים.
|
חיפש את אהובתו בכל אותם מקומות ידועים אך ללא הצלחה.
יובל הייתה אי שם מהולה בטבע התגשמה משאלתה.
ואולי גם אתם תדעו לאהוב כיובל, כי לאהבה כה גדולה לא ניתן
לסרב.
אולי בכלל האופק גם יכול להתאהב .
|
אני שומע את תסכול השעון רוצה להפרד לו מהזמן.
אני שומע את העץ מספר לי על העולם.
רק אלוהים שותק לי ונרדם.
|
שם בארץ רחוקה, אפורה ורטובה.
עצרתי לראות את יופיו של העולם השמימי.
הוא היה כל כך לי, הוא היה הזוהר הצפוני
|
מניבים פירות שרק מעטים ידעו טעמם .
אור כחול מאיר בשתיקה את המושבה הננסית .
באחד הימים נפל חץ מתכת על אדמתם .
לפיתאום יצאה לה דמות מחץ המתכת בעלת חליפה גמלונית ובתוכה בן
אנוש .
|
ישנם מעטים שיש להם מוזיקה בחיים , מן גלגלצ מהלך.
ישנם חיים ששומעים את המוות ורק אלוהים יודע איך.
מלאכים עם דמעות בעיינים בוכים על כל אותן אכזבות.
שדים עם חיוך בין השפתיים ממזרי שכזה.
צוחקים למשמע קולן של בתולות נאנסות.
אתם יודעים הירח לא מחכה לי
|
אמרו להם אהבה.
לימדו אותם שלום לא מלחמה.
מה זה משנה עכשיו, מה זה משנה.
כשאת הלכת והוא עכשיו בוכה.
מה זה משנה, מה זה משנה.
בסוף כולם מתים.
|
הייתי רוצה לאחוז בגשמיותך אך את עכשיו נידה.
בתוכי אין היצר יודע מרגוע אין הוא יודע מנוחה.
אינני מבין מדוע טמא הוא דמך, בעודו עבורי הוא טיפה של קירבה.
|
המכונית היפנית, נסעה כצ'יטה מהירה.
רצה המכונית ופתאום תאונה.
המכונית טרפה לה אימפלה קטנה.
והאמבולנס הזכיר, יללות של זאב.
|
שלמות עוטפת אותי בעודי נכנס אל כותלי ביתך,
וכשאצא מחיבור נשמות אלחש לך שיר געגועים.
אדומות ורכות וריח ניחוחות יוצא מתוכן השושנים.
דומה דמותך לירושלים מבוגרת אך צעירה.
דמך מכיל רוחניות אינסופית וניחוח של קדושה.
שפתייך צוף הן, עינייך יוקדות כמדורה.
|
תבטיחו שתקראו לא את המילים עצמן,
אלא תרגישו את שהן טומנות בתוכן .
|
ישבת לך וחשבת על כל הדברים בעולם.
אתה תהית והרהרת על מהותו של אדם.
הצצת בסרט בדיוני משנות התשעים.
גם שם עדיין אף אחד לא הבין, מי בדיוק אנחנו, מי האנשים.
|
|
|
אם אתה רוצה
להיות יוצר טוב
תגמור את כל
המרק. אם לא
תגמור את הכל
אתה עוד עלול
להיות כותב
סלוגנים.
אם אוהבת לבנה
הסרבן. |
|
