|
אישה אחת
יום אחד נטרפה דעתה
|
חשבתי
כי מן הקרעים אתה תגדל ותוריש לי היום נדבת שכחה
ותפרוץ מערב שבת הרוג
כשידי פשוטה אליך,
נדבה, נדבה
|
להריץ חלומות.
כתב סתרים,
בפינות המסתור הפזורות על עורך.
|
בשבע בערב,
שעה שכבר ידעתי
שאתה,
בדרך למות.
|
בין זרועותיה,
לו היו
עשרת קבי אהבתה.
|
ותוהו
ובוהו
על פני
תהומות הנשמה
|
התאמצתי להיות
סדק נפער,
ברק נמהר.
|
אם היית חולם אותי אז,
שלא באשמתך,
מרחוק,
היית מבין מדוע אנו מחוברים תמיד,
רק בהפסקות.
|
צריך לנוע לכווני ההתחלות והסופים
ולציית
לתמרורי האכזבה.
|
רק באת ובעלת
את כל מה שדימיתי עצמי
צוברת עבורך
|
מה עוד תבקשי
עד שיעלה השחר,
יגיעתי האנושה?
|
אין לי שם ואין לי בית.
יש לי לב נושם...
|
בין הלילה ליום,
השעות כפולות בכאב.
|
חלון הראווה
בחנות המשחקים העצובים
|
|
|
כשאמות, אני לא
רוצה שום נאומים
בהלויה, רק
סלוגנים,
ושהמצבה תיהיה
בצבע כתום, ושלא
יהיה כתוב שמי
האמיתי רק שמי
בבמה...
אבל רגע, בועז
לא אישר את השם
שלי,
לא חותם
בפרנציפ, מה
תעשו לי!? |
|
