|
היה הייתה תמימות והיא חיפשה את האושר.. אז היא
נולדה. פגשה את העולם והוא הכיר לה את אכזבה, את
כאב, את עצב ואת ייאוש. היא חייכה אליהם בנימוס
ושאלה את העולם "איפה האושר שלי?", אבל הוא כבר לא
ענה.
לכן היא החליטה להכיר טוב-טוב את כל אחד מחבריו,
אולי הם יודעים? בילתה שנים יד ביד עם אכזבה, אך
תמיד ראתה את התיקווה מסתתרת מאחוריה. היא שיחקה עם
כאב מחבואים ומצאה את אהבה. חשבה שזהו זה, השיגה את
המטרה, אך מהר מאוד התמימות הבינה שזאת רק אשלייה
והלכה להתנחם אצל העצב.
אף אחד לא יודע מה קרה בינה לבין שכנו של עצב,
הייאוש. אבל מאז התמימות נעלמה.
אומרים שהיא לא מתה, שרק הלכה לאיבוד.
והאמת? לאף אחד לא מספיק איכפת כדי לחפש.
נהרות קטנים דוממים על פנייך, חוטי דם דקים נושרים על הריצפה
המשובצת. הריצפה שכולה ספוגה בך. ואני עליה - תמיד איתך,
זוכרת?
|
|
|
חלק ב':
צומח.
סוף
שרוליק
ישראלוביץ'
מסיים את הסלוגן
בהמשכים ומגיע
למסקנה שיצירות
לא צריכות
המשכים...
בקרוב חלק ג'
האפילוג. |
|
