|
יותר מכל רצה אהרון פוטשניק שיאהבו אותו. נכון, כולם רוצים
שיאהבו אותם, אבל אותו, הכמיהה הזו לאהבה הובילה בדרך המלך
לאבדון. ובחזרה.
|
הזמן מתכווץ ונמוג
נדחס אל מרתף הבית,
נשמר בארגזים מתויגים
בתקווה שלא יירקב
|
הוא מושך
בשולי שמלתה,
היא נושאת
מבטה לשמיים
|
בשעות הלבנות
של הליל
כשטווה דמיונך
עלילות בחלום
|
או אז תתחוור לה
דלת הגן
ותחשוף מרבדי
העבר
שריחם השתבח מאז
|
וכך מועבר לו
משא התקווה,
מתמונה מצהיבה
לתמונה מבטיחה
|
כבר סוף אוקטובר
ואני מריח את הסתיו
|
|
|
אבא תמיד מספר
לי סלוגן לפני
השינה |
|
