|
שבת בבוקר יום יפה
שותה עכשיו עוד כוס קפה
מרסקת סיגריה נוספת לתוך המאפרה
עצבנית מתכנסת בתוך המערה
של עצמי.
שבת בצהריים כבר לא כל-כך יפה
לא מפסיקה לשתות קפה
אדים של זכרונות עשנים
כל בני הבית עדיין נמים
גם בשבילי.
שבת בערב, מחשיך מאוחר
הקפה בכוס דלוח וקר
הגב שחוח, המבט בוהה
רק אוד של עשן עדיין עולה
מעצמי...
ברוך קורא לי לחצר שלו. אז אני באה. כי הוא קדוש. רוצה לראות
את הפיפי שלי? ברוך שואל.
|
פעם החלות היו נורא קרובות לבית. טריות, רכות, כמעט מקומטות.
|
ובדרכה הנמרצת, הכביסה כבר שורה במים החמים, מתערבלת, גלים
קטנים רוחשים במים. אני מפליגה לארצות רחוקות. מדמה ספינות
מפרש לבן החוצות ימים סוערים. שודדים מצחצחים חרבות בוהקות.
תיבות אוצרות נחשפות...
|
הגעתי אליהם כשהייתי בן ארבע. אמא כל הזמן לחשה לי שאני מיוחד,
שהם בחרו אותי.
|
ריצה חפוזה לשיח הפיטנגו המגדר את החצר של הרדמן. זוחלת מתחת
לגדר, דוחפת חופן של הפרי האדמדם עד שעסיסו המתוק-חמוץ ניגר על
הסנטר.
|
בערוב ימי התיילדתי
שחה עדי עפר נשמתי
אל עברי פי שחת באתי
והגחתי צוננת.
|
רק עוד רגע,
אני יודעת ש...
בין השתיקות
אותן מילים
אומרות הרבה,
|
בקרן רחוב
פשטה ידה
פינת ימיי
|
שמש אדומה בין ערביים
הפשיטה אותי מחיי
|
השקט צומח מתוך הבהלה
לש באצבעות דקיקות את קווי האור
|
גם בתוך אגמי העיניים
אבד צילם של ימייך
|
האורות כבו,
המסכות הוסרו.
"אני יודע מי אני
ומי את?"
|
לחם. ללוש הבצק. להניח שיתפח. שקרומו החום שברירי.
בוצעת את פרוסת חיי לדמעות.
|
עגלת חיי נגררת בצל הזכרונות
|
בשמורות עיני
צרובה דמותך שברירית,
מכוות אור בוהק.
|
קבעתי פגישה עם עצמי
אבל איחרתי את המועד.
|
|
|
אני במצב רוח
נדבני, להוריש
לכם משהו בצוואה
שלי? |
|
