|
הגברת המדוברת לעיל בעמוד (אחורי ספר זה) היא לא
אחרת מאשר תרכובת המטאפורות המרכיבה אותה, בעצם.
זה די פשוט, אם תחשבו על זה, כך היא טוענת-
אחרי הכל, היא לא בנויה משום דבר שאינו יכול ומשמש
למטאפורה.
עור, המטאפורה למעטה המכסה את מערכת הרגשות הקרירה
(במקרה הזה, מערכת הדם תהווה את מערכת הרגשות) שלה.
ועל כן היא ולא אחרת, תרכובת מטאפורות.
הסיפור הזה מספר על אמילי גרינלר, שהיא הנערה האמיצה ביותר
שאני מכירה.
פגשתיה לראשונה לפני שלוש שנים לערך, בחנות הממתקים שלה ברחוב
היונים (בית מס' 17 לכל השואל).
|
אמילי זיהתה אותם מיידית (למרות שלא ראתה אותם זמן כה רב)- היו
אלו שני אחיה!
היא פתחה את הדלת בשקט, אך בכול זאת משכה את תשומת ליבם אליה.
היה רגע של שקט כשהם פשוט בהו אחד בשני עד שהבינו מה קורה בעצם
ואז התחיל להיות שם מעט רועש. הם התחבקו והתנשקו ובכו מאושר.
|
"שתי את זה," אמרה לה סופי בקול שניסה להתנשאות מעל רעש
המפעלים שסביבן. "אל תפחדי, זה יראה לך את הכל." והוסיפה חיוך
קטן. אמילי שתתה את תכולת הבקבוק בלגימה אחת ולפתע תחושה משונה
השתלטה עליה. היה זה כאילו היא היתה עיוורת, למרות שיכולה היתה
להבחין בפרטים במגרש
|
"בוא, נחזור פנימה", אמר אנטון, "אני אפילו אזמין אותה לרקוד
איתך, אם אתה מתבייש כל כך. עדיף שמישהו יעשה זאת כי בקצב שלך
אתה תזמין אותה לרקוד בנשף סוף השנה. מי זאת בכלל? איך קוראים
לה, לחברה שלך?" סיים אנטון בשאלה.
"קוראים לה אמילי..." אמר לו בק.
|
"תודה לך, נער אצילי." אמרה המלכה ונטלה את הבקבוק שהוצע לה,
בוחנת אותו בעין קפדנית. נראה שהיא ביטלה את חשדותיה אחרי מבט
קצר כשהיא פתחה את פקק הבקבוק ולגמה את תוכנו בלגימות קטנות.
"מוזר, אני לא מרגישה שום תחושה שונה..." אמרה המלכה.
|
בפנים הכל היה חשוך ואף נפש חיה לא נראתה. היא עשתה כמה צעדים
לתוך החשכה, וחשבה כי מוטב שתשאיר את הממתקים איפשהו בתוכה
ותלך, ואז נדלק אור והדלת נטרקה מאחוריה.
|
"זה מספיק." התערב ריימונד, רותח מכעס. הוא לא היה מתערב
אילולא היה רותח. "אם הייתי יודע שככה את תתנהגי, הייתי משאיר
אותך במוסד לפני שלוש שנים, יחד עם האחים המופרעים שלך." אמילי
נרתעה לאחור כאילו החטיף לה סטירה גדולה וכואבת.
|
|
|
אף אחד לא מבין
אותי! אני
מינימליסט
בתקופה סופר
ריאליסטית חדשה! |
|
