[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








טיפטיפונת קטקטים

אל היוצרים המוערכים על ידי טיפטיפונת קטקטיםאל היוצרים המעריכים את טיפטיפונת קטקטים
הסלוגן של הפסימיות-
What If This Is As Good As It Gets
בשנת 1980 היא הגיחה לעולם, חג שבועות זה היה, חום
אימים, בתים בלי מזגנים והיא צוחקת לה.
היא כותבת כי זה מרגיע אותה, אלף כבאים לא הצליחו
לכבות אותה אולי כמה מילים יצליחו.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
שותקת ולוחשת בליבה "אני כל כך אוהבת אותך" ...

אישתו צריכה לחזור היום ...
היא שוב קמה בבוקר, הפעם נושקת לו ואומרת "עד הפעם הבאה" והוא
מחייך מתוך שינה, אחרי הכל הוא באמת אוהב אותה.

לרגע המבט שלו קולט אותה...
הוא מחייך ומנסה להמשיך ללמוד...
אבל הוא לא מצליח להתרכז...
הוא ניגש אל החלון...
מביט בה ... היא מביטה בו ...
שניהם מחייכים ...

כמו בשיר המוכר של גידי גוב "בשדה ירוק על גבעה ..."
בשדה ירוק פגשתי אותה, מי ידע שכך יהיה, מי חשב אז על לאהוב
מישהי בתוך כל הבלאגן הזה.

בכל פעם שירד עליו גשם זו תהיה היא שחושבת עליו,
אלו יהיו הדמעות שזרמו מעיינה באותו יום אכזר ובימים נוספים
שיבואו.

אני מתקלחת אולי שעתיים, מורידה מעצמי את כל הזבל שהיום אסף,
יודעת שהיום למיטה אני נכנסת רגועה אחרי מקלחת של מים רותחים
שאידו ממני את כל הצרות שלי ליום הזה.

ככה היא,תמיד תקח עליה את כל הדברים שכולם שונאים כדי שהיא
תוכל להתגאות בעצמה על זה שהיא עשתה את זה ואף אחד אחר לא

ואני חושבת שכנראה לבד גם אוהב אותה נורא כי הוא לא נותן לה
להתחיל שום התחלה ..

לילה, שוב היא על אותה כורסא,
מרימה שוב טלפון,
הוא עונה חצי ישן,
"אני אוהבת אותך תחזור חזרה..."

אז זה נגמר יום אחד,
הוא המשיך הלאה,
לה היה קצת יותר קשה.

אני מבקשת ממך להפסיק עם השטויות,
אני רוצה להיות בשקט קצת, להניח את הראש ולהרגע,
מותר גם לי לא?

היא מוטלת על יד תחנת רכבת השלום, בארבע וחצי בבוקר ראה אותה
מאבטח אחד שהגיע במקרה מוקדם, אחרי ערב בילויים עם החברים שלו
מגולני.

הוא יצא מהחדר שלה והיא חשבה, הו הנה יש לי סיכוי, אנשים בני
70 מתאהבים, אולי גם לי זה יקרה מיתשהו.
התקווה היתה בה, היא לא אבדה, גם לא בעולם שלה

יש משהו בה, בעיניים שלה, במבט שלה, בדיבור שלה, בחיוך שלה.
הוא אוהב אותה, הוא יודע את זה, הוא פשוט מפחד, הוא אפילו לא
יודע ממה הוא מפחד. הוא מפחד ממנה, היא מטריפה אותו.

אני לא עושה שום דבר רע, אני לא מזיקה לאף אחד, אבל אני חושבת
שגם הם בשוק שאני הפכתי להיות הם, הם לא יודעים איך להתייחס
לבחורה כמוני, מלבד לדפוק ולזרוק.

הריקוד משחרר אותה, היא כבר לא זוכרת כלום, אולי זה גם השבע
שוטים של טקילה שהיא שתתה יחד עם הבקבוק בירה שיש לה ביד
עכשיו, לא אל תראו אותה ככה, היא ממש לא שתיינית, רק שרע לה,
רק שקשה לה, רק שהיא רוצה להפסיק לחשוב.

"תגידי את לא החברה של הרקדן??" בצהרי יום מישהו תפס אותי
ברחוב, אני מביטה בו בתמיהה, לא רגילה שמישהו פונה אליי עם
שאלות כאלה שאין מסביבנו פליקרים ועשן כבד.
"אממ, כן" אמרתי והבחור עדיין לא עזב אותי

הילדה הזו שמחייכת שם בפינה, הילדה שהתבגרה מהר מדי, את רואה
אותה??
זאת היא! לא היית מתארת לעצמך בחיים כמה היא סובלת מבפנים,

היא היתה מספרת לי איך היא הולכת לישון כל לילה עם דמעות ואני
הייתי מרחמת עליה, מביטה בה, בחורה כזו מוכשרת שלא מצאה את
האור הפנימי שלה.

הלילה נמרוד עוזב, הוא נתן לה אולטימטום, היא צריכה להחליט אם
היא עוזבת הכל ונוסעת איתו. האהבה היתה דרך חיים בשבילה, והנה
החיים שלה מונחים, יש עוד חצי יום לטיסה והיא עדיין שוקלת.

לנצח תשכח
כי זכרון זה דבר נפלא
ניתן לשלוט בו .
זוכרים רק מה שרוצים

הברכיים שלי רעדו ביום שראיתי אותך, הולך מולי חייכן עיינים
נוצצות, העולם עמד מלכת בכדי שהלב שלי יחסיר שתי פעימות, בתוך
ההמון ברחוב רק אותך ראיתי ושני חיוכים בעולם נפגשו פתאום,
עיינים נצצו, לבבות השתוללו.

אני שומעת את השדים שלי מלחששים סביבי כל לילה, אין לי מנוח.
פעם חשבתי שאני מדמיינת שאין סביבי כלום, אבל זה נמשך כבר 12
שנה, זה חייב להיות אמיתי.

איך אני יכולה לחשוב על חיים בלי בלאגן, בלי לפתוח חדשות
ולשמוע על איזה פיגוע. לנסוע בכבישים מסודרים כמו שצריך בלי
פקקים, להיות אדיבה ונחמדה.

"תזיין אותי" היא לוחשת לו "תזיין אותי חזק!" היא אוחזת בו
כאילו אין לה במה להאחז חוץ ממנו.
ככל שהוא נכנס חזק יותר ככה היא שוכחת מהר יותר, אין לה זמן
לזכור, היא מתרכזת בלהסדיר את הנשימות שלה.

זה כל מה שהיא זוכרת מאז, את חברתה לא ראתה יותר אמרו לה שהיא
צריכה להגיד ברכת הגומל על זה שהגוף של חברה שלה איכשהו הגן
עליה.

הוא צועדים יחד יד ביד מחוץ לבית עלמין , הוא מביט שוב באישתו
ואומר "תודה שאת מבינה "

המשקה מגיע, פליימינג למבורגיני, היא נזכרת איך היתה כל כך
שיכורה שהיא פגשה אותו, באותה תקופה זו היתה תקופת האלכוהליזם
שלה, היא לא העבירה שעתיים בלי לשתות משהו, אבל גם זה פסק
לבסוף.

שוב נוסעת על אותה הדרך
שוב שירי לילה מדכאים
שוב חוזרת הביתה
אל המיטה הריקה
וחושבת
על כמה היא באמת רחוקה.

תמיד כולם אהבו להיות בקירבתה, כי היא ידעה איך לדבר עם כל
אחד, בכל ארוע היו מחפשים אותה לתפוס איתה איזה שיחה על דא ועל
אה, כי היא ידעה מה להגיד, היא שחקנית והטקסט מופיע לה בראש
מיידית

שלום.
זה כל מה שהיה לה להגיד לו לפני שהיא עזבה.
הוא הביט בה כשיצאה מהדלת וחשב איך היא יכולה להיות אכזרית כל
כך, לחתוך את כל מה שהיה בינהם בלי הסברים.

מהקצה של החדר אני רואה אותו מביט בי, מבט זועף במקצת, אני
יודעת שאני מרתיחה לו את הדם, אבל זה משאיר אותנו ביחד. למסיבה
לבשתי את השימלה האדומה שהוא שונא, הוא אמר לי לפני שיצאנו שזה
חשוף מדיי

הוא מביט בחלון ממול, הולך אליו, אולי הרוח מבחוץ תגרום לדמעות
להפסיק לרדת. הוא ניזכר באיך הוא הביט בירדן עוזבת אותו, מה
הוא חושב על ירדן בכלל עכשיו, הרי סיון נמצאת שני מטר ממנו,
והוא חושב על ירדן, זו שהחליטה יום אחד שדי הספיק לה והלכה.

הלילה עייף אותם, הם עשו תורנות מי יסע ראשון, היא זוכרת שהיא
ישבה שם במושב האחורי נרדמת על כתפו של ליאור, הידיד הכי טוב
שלה, זה שלא סיפר לה אף פעם כמה הוא אוהב אותה, חיים וירון
ישבו במושב הקידמי, דיברו והיא ישנה לה וליאור , ליאור רק הביט
בה וכמה שהוא רצה ל

היא כותבת כדי שאף אחד לא יענה לה בחזרה.
כותבת,
עד שיגמר גם הכוח לה, עד שתעלם ההרגשה הזו שאופפת אותה


לרשימת יצירות השירה החדשות
ואז תפקח עיניים,
ותראה אותה שוכבת לידך
מחבקת אותך ותהיה כל כך מאושר.

אני אויר
אני קיר
אני כלום
אני שיר.

אם רק היית לידי עכשיו
הייתי הרבה יותר רגועה
מתחילה מחר את היום באופטימיות רגילה

אף פעם לא תדע
איך זה להחסיר פעימה
כשמישהו
באמת אוהב אותך

פוסעת בשביל מלא פרחים
ואתה שם בין הצללים
מביט בי ומחכה

הלב שלו דופק מהר
אני שומעת את הדפיקות עד לכאן
הצליל המוכר הזה
הצליל ששמעתי כל כך הרבה זמן

לבן הוא צבעי
צחור כמו יום הולדתי
מאיר את נסתרי ליבי
מוליך אותי לאהובי

בלילה הזה
העצבות מתגברת
והנשימה מתקצרת
על אהבה שהיתה
על אהוב של מישהי אחרת

דמעה אחת
עושה את דרכה
מגוף חסר חיים
עם לב בודד בפנים

הבטחות לא שוות
שנתת לי בלילות
כששנינו מחובקים
כשהיו כה קרובים
הבטחת שתהיה לצידי
ועכשיו זה רק אני ועצמי

הייתי נותנת הכל עכשיו
כדי להיות לידך
שוב להריח אותך
להיות קרובה ללב שלך
לשמוע את הפעימות שלך

וכתבתי
שירים רבים
יותר ממה שאוכל
לספור בחיים

ואיך מתה אהבה
ואולי אני מתתי
כי עכשיו אין כלום בי

לכולם יש תקופות רעות
ואז באות תקופות יותר טובות
כי אחרי כל ירידה
ישנה עלייה

אני הדמות מאחורי הצללים
של עצמי
מתחבאת מפניך
בורחת ושבה אלייך

העולם מחכה לה
אבל היא לא ממהרת
עוד שניה, היא בשלה
שוב משתחררת.

וללילה יש קסם משלו
אני איתך חמוד שלי
אני איתך ואני פה
מחר יבוא יום חדש

אני אבנה מסביבי חומות
כך שאף אחד לא יכול להתקרב
כך שאף אחד לא ידע לעולם

ומחר יום חדש
ושוב לעבור הכל מהתחלה
ואולי יום אחד אני אפסיק לבכות על כל מה שקרה

נמצאים המרחק של שנות אור
אחד מהשני
שני עולמות שונים לגמרי

הכינורות מנגנים
את השיר שלנו
הגיע זמן לומר שלום
הגיע זמן להפרד

לא לעולמים
שכן אנחנו צעירים
ואם לא בחיים
אז בנפש בפנים

תעצמי את העיינים
את כבר עייפה
את כבר תשושה

לשניה בחיים
היינו מאוהבים
היינו חיים
היינו קשובים

ואולי לשבריר שניה הייתי
כי נורא רציתי
לחבק אותך
להרגיש אותך

וכותבת לך
המכתב נגמר
זרקתי אותו לנהר
שישוב אל הדמעות
שלא הפסקתי לבכות
ביום שעזבתי אותך

שוב הגיעו ימי החושך והאפלה
שוב אני לא מוצאת את דרכי ללבך

אתה הרוח שמעייפה את שערי,
הגשם ששוטף את דמעותי,
המחשבה שמצחיקה אותי,




"סלוגנך נשלח
לביון, לטיהור
ועיקור"

ההצעה המקורית
לטקסט הוספת
סלוגן, כפי
שהוצע בידי
הרשויות ונדחתה
על מנת למנוע את
גילוי זהותה
האמיתי של "במה
חדשה" כסניף של
ה-CIA.


תרומה לבמה





יוצר מס' 8313. בבמה מאז 18/12/01 21:02

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לטיפטיפונת קטקטים
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה