|
היא יצור מזן נדיר
נולדה ב1987 בבי"ח ''בלינסון''
מלאה בשמחת חיים אך חשוכה משמחה וחיים...
אנא מכם, חברים שמכירים אותה, נא לא לפרסם את שמה!
גם אנשים שלא בטוחים ורוצים לשאול ולדבר בשביל זה
מיועד המייל!
"היסוסים טורפים את נשמתי
חלומות של פחד בשנתי
מתפתלת בין אורות רכים
כשאתה סובל מסיוטים
אנשים זזים, דמויות שחורות
מטילות צללים על הקירות
אפורה, כמעט חסרת צבעים
מסכה של קור על הפנים
רוצה לברוח, אי אפשר לקום
הכל נראה עדיף משעמום
לא החשק, קח תבוא תלך
אני יודעת רק שוחכת איך...
העשן עובר מיד ליד
זה כמעט עוזר לשים בצד
מתפזרת בין המחשבות
ונופלת בנחיתות רכות...
לא לשמוע, לא רוצה לראות
לא לדעת, לא רוצה לטעות
כמו הולכת, כמו עושה סימן
ועדיין רק מושכת זמן..."
(טל
גורדון)
עם הזמן היא תוסיף יותר יצירות (יש לה בלי סוף)
לבנתיים היא מקווה שתגיבו לה...
חברתי משכבר הימים
בחורה נחמדה, חייכנית, נאה ואפילו אפשר לומר מושכת -
מחכה כנראה לרגע מיוחד וקסום בו נוכל "להתחבר" ו"להפסיק להיות
ילדים"... עם כל הכבוד שלה ואליה (ויש לי כבוד) אני גבר בריא
עם יצרים שמשתוללים כבר לא מעט זמן ואני חושב שהגיע הזמן אבל
היא?
|
שבעה שקלים נותרו בארנקי שמתמלא ומתרוקן מיד לאחר מכן.
שבע סיגריות נותרו בקופסה שנעלמת ובמקומה באות אחרות ונפרדות
ממני גם כן.
|
אני מגיעה - צוחקים, מדברים, מעשנים.
אני שותה את כל הבקבוק שנשאר, ומעשנת עוד, וכואב לי קצת הראש,
ואז הבטן, ושוב מעשנת.
|
האמת המרה היא שהכול אותו דבר
|
לא יכולתי לישון דחפו לי כדורי שינה חזקים ושרף לי...
|
מתמסרת למגעו העדין
לליטופיו הרכים
|
שונאת אותך ואותו ואותם ואותה וכואבת... כואבת כל-כך
|
לא בפרחים שיפרחו או בציפורים שיציצו
|
הלילה נופל
אני נופלת איתו
|
הוא נמצא במקום קרוב אליה (פיזית),
ונפשית - הוא בתוך ליבה.
קרוב מרחק נסיעה.
מרחק נגיעה.
מרחק חיבוק.
מרחק נשיקה.
|
אני שוחה לבדי
בין המון דגים
|
לא יכולה לוותר לא על זה ולא על השני
בוכה
הם קורעים אותי
שבורה
|
עכשיו רק אני נוטפת
עומדת עירומה, קפואה
אך מחייכת
|
העננים האפורים מבשרים את הימים
הימים הבאים שבהם את לא תהיי
הימים הבאים בהם אשאר
לבדי
|
עוד מעט ירד מבול
מבול דמעות
|
אני הולכת למסע אליך
לא יכולה לחלום בלעדיך
|
לא יודעת מה לעשות
לאן ללכת
מתי לבכות...
|
כן, כולם אומרים: "הכל יהיה בסדר..."
אז למה עדיין כואב?
למה עדיין קשה?
למה הדמעות ממשיכות לזרום?
|
נדמה כי העצבות היא הדבר הכי נורא
נראה שהאופק אפל, לא ברור
|
היא שוכבת לצידך
חשה את פעימות לבך העדין
מלטפת את פניך הזוהרות
|
לב מקולקל
משוטט בשלולית דם
|
מחפשת טוב בעולם... בכולם...
אולי בעצמי משהו טוב קטן
|
מתי מתי תהיי כבר מאושרת
אם לא היום אין הזדמנות אחרת
מתי מתי תביני את כל יפה
אני רוצה אותך קרוב אבל את רחוקה
|
שוב, מוצאת את עצמי קפואה
עיניי כבויות
לבי מתפלל לנשור עם בוא השלכת
|
בוא אליי מלאך שב כן לצידי
לבש לבן הסר את נשמתי
|
והפראות שלך שאפה אותי
והדמעות שלך עטפו אותי
והתחננתי שלא
וביקשתי ממך חיבוק
ושרתי לך שירים
וכתבתי לך
והארתי לך
ושנאתי אותך
|
אז מה זה עוזר לך עוד סליחה?
מה נותנת לך עוד חרטה
בעוד אתה יושב וחושב
איך להרוס את מה שנבנה
|
עזבו אותי
תנו לי למות בשקט
אל תנגבו את דמעותיי הזורמות ואל תעצרו את הדם
עזבו אותי
|
פוסעת לאט בין ערמות של כאב
|
יודעת -
לא יודעת
מהו זה הדבר
שנוגע -
|
מדממת מפצעים עמוקים
מהרהרת על חיים אחרים
בוכה על מה שאין לי
זורקת את מה שיש לי
|
אני שוב מוצאת את עצמי
צמודה אליך, מלטפת אותך
מסבירה לך שיותר טוב לי לבד
אולי יותר מאוחר זה יסתדר
|
השמיים בוכים
אני שותקת
אסור לי לבכות
מנסה להבין את זה העולם
מדוע יש בו הרבה רוע?
למה כואב לי כל-כך?
|
בזהירות מתקרבת
שלא נתפוצץ
ואתה מהר בורח
מנסה לתפוס מקום מכסה
|
אנא בוראי
אל תתן שאפול לשאול תחתיות
|
הנשיקות העדינות שלך
התמימות שיש בך
גורמות לי לבעור ולגעוש
|
אני כותב לך אחרי תקופה ארוכה וקשה בלעדייך.
אחרי רגעים עם ייאוש נוזל ודמעות חמוצות.
אחרי נסיון להכיר עוד בחורות אך לשווא.
את היחידה.
|
ילדה התנדנדה בגן משחקים אני התנדנדתי בין החיים למוות...
|
זוכרת חיוך נדיר ועיניים שחורות מציצות.
זוכרת איך כישפת אותי.
זוכרת שעזבת.
זוכרת הודעה שהשארת, "אני אוהב אותך" כתבת.
|
אני הולכת ממך כעת בתחושת כאב מתוק, זכרונות חדים וערפול
חושים. אני פונה אל הצד הבריא שבי, שלי. כן, יש לי אחד כזה.
אני יודעת שאתם מסוכסכים, ואני בטוחה שתמשיך לשנוא אותו
ולהיאבק, אבל החלטתי שיותר שווה לי להישאר איתו מאשר איתך.
|
אני יושבת לבד.
בעצם לא לבד - עם כל האני שלי.
מעשנת ושומעת את העורבים שלא רחוקים מפה.
יושבת אחרי לילה שלם בלי שינה,
וחבר שלי במיטה. ישן.
|
מזל טוב!
שתזכי ל:
אהבה, אחווה ואמונה;
ביטחון ובריאות;
גדולה וגם גובה;
|
באמת שאני מנסה להתחשב בה, להקשיב, להבין, לתמוך, אני לא לוחץ
לעליה ולא צועק אבל בכל-זאת, היא ממשיכה עם הדברים המוזרים
שלה. היא יכולה להיות רגע אחד הבחורה שאני הכי מעריך ואוהב
בעולם, זו שמחבקת וצוחקת ופתאום, בשנייה אחרת, אני מרגיש שהיא
מישהי אחרת.
|
אני שותקת
עם איש לא מדברת
מדליקה סיגריה - שוב מעשנת
הייסורים גדולים ממני, בלתי אפשרי לעבור אותם
הסבל מתמשך
ונמאס לי כבר למרמר!
|
כשישבת שם לידה והיא הניחה עליך את ראשה,
התחרפנתי.
|
להרגיש, לכתוב, לבכות, לשאול
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
ולידיעה שהגיעה
זה עתה:
הקדוש ברוך הוא,
אנחנו מחפשים
אותך. תתקשר
תגיד שהכל בסדר. |
|
