|
מייק הפתיע אותי הוא אמר שניפגש בקפה דום; כשהתקשרתי אליו דקה
אחרי שהמטוס נחת, לא רק שהוא לא גילה נכונות לקבל אותי בשדה
התעופה, גם לא אמר בפשטות קחי מונית ובואי אליי
|
ניצה הייתה מאוהבת כל כך שלא ידעה מה שקורה איתה.
יוהן אהובה נסע לשוויץ לבקר את הוריו, שנה לא ראה אותם.
|
כל הדרך ירד גשם, האוויר בתוך האוטןבוס היה לח ודחוס, דרך
החלונות לא ראו כלום, הערפל בחוץ והאדים בפנים חסמו כל מגע עם
הדרך המתפתלת.
|
זה היה אחד מהאביבים היפים שאני זוכרת; ישבתי ליד שער של בית
הספר, ובחיקי היה מונח ספר כה כבד בתוכנו עד כי פחדתי לפתוח
אותו; התבוננתי בקרני השמש שצללו בין צמרות העצים.
|
היו ימים שבהם שמעתי את המיית הים
|
כשעוזב אותי הכעס
דוממת התדהמה
|
נרות דולקים
אורן רוקד את ריקוד
הלילה
|
אני שומעת את צעדיך
ועכשיו לך אל כלא האושר
|
קורה שנדלק בי רעיון
וטוב ליבי הפתי מתפתה
|
הייתי מזמינה
אותך עכשיו
לגני
|
דוד משקיף על בת שבע
רוחצת בג'אקוזי מעלה אדי יסמין
|
גוף נפרש כמניפה בהדרה
משתקף כגנדור של טווס
אומנות כפייתית מתהדרת.
|
לפתע - הופיע
בשר ורוח
לוהט
|
חיפשתי לראות
בחלונות הגבוהים
|
את הקלילות
את הצחוק
מי לקח
|
על פסגת הר
מול הים
כמו עובר
ברחם העולם
|
טיוטת השיר רוצה להיכתב
במחברת הדורה
|
זה שקורא לי אשתי
הלך לפתיחת תערוכה
|
רדומה בנחשול הזמן
החולף באין במבט שני
לדפדף בו את הרהוריי.
וכבר ראיתי את סוף הדרך
|
בא לי להשתעשע איתו במילים
למהול את חמיצות הפנים
|
עם חלוף צינת הרוח
ציפור אביב דוהרת בי
|
עד כלות ימיה
היא גומעת
אהבה משוגעת
|
ז'אן בין השיחים אורב
הוא מכיר את מנהגה
לצאת בכתונת דקיקה לעורה
|
בית קפה בפריז
מואר חזק
בלהבת גז צורבת.
ליד שולחנות עגולים
היין נלגם לאט
|
גויסתי למשש
את נגיעות היומיום
|
נגיעה לא תיגע
אלא בגוף עצמו
|
גבולות הבנתו
לא ירחיב את דעתי
|
אסרתי את נפשי לא לצוד את האור
בתמורה נולדו בי מילים לשעשוע
|
יש מילים שבאות דרך נתיב הנפש
אוושת הרוח רוקמת אגדה
|
התריס במטבח
בחצי התורן
לא יורד לא עולה
|
נרדמת
לקצב שיר
וליבי לא כאן איתי בחדרי
|
מסך הארגמן ירד
אנטיגונה ביגונה מוטלת
|
בגני הפיראי
עץ לימון שפוי
|
אני אישי והמטריה
יצאנו אל הגשם
|
ערב אחד הושבתי את היופי על ברכיי
ומצאתי אותו מר.
|
מאז אותם ימים שרשמתי דברים
של מהות
|
געגועים נודדים לעבר זמן שבע ושובק
מי שצד את הרגע
לא מתגעגע
|
בין שיר לשיר
אני מכינה מעדנים
|
דממה רכה בחדריי
אובך מאותת עצב
אורב מאי שם
|
הוא ישן ואני עירה
רואה את היום העולה
בארובת חצר המנזר
|
ביו הזעקה להזעקה
אני עוקפת מילה
|
על סף ביתי -
אישה יפה חמושה
|
אביב מתעורר
נרקיס נובל בסלע
|
הם קוראים לה אימא
זו שמביאה מים מהבאר
לרוות כל צימאון
|
עם שחר על מיטת שזוף
בתוך סבך צמחיה פיראית
מרחוק עורב צורח.
|
עייף הלב
ורצונותיו המשונים
דועכים עם שקיעה
|
הוא מתבייש
הוא מתבייש לזכור
|
דמיוני מתגרה בדמיונך
את פרפרי הרוח אני מעיפה
|
חיוכה הענוג
מפזר גרגריי רימונים.
|
ידעתי כי החזות בדויה
צירוף של משחק נדיר
|
בורות העין
למרות זהב הגוונים
|
ספל וקומקום התה
כחולים כלבבי
|
הוא שותק וכאילו אינו ממתין
|
קנאת הרוח קמה בו
חרד שהמוזה תנטוש אותו
|
עסוקה באירועים
ולעזאזל השירים
|
תערובת
של רוח ושפכים
ולהבה
כנזיד החיים
|
לא ידע את נפשו
לא פילל שכך אדבר איתו
|
היום אני מהרהרת
לולא תפילת אימי
|
הולכת בפנים חשופות
לפגישת אהבים
לאירוע אמנות נוצץ
|
הקיר המערבי של החומה
נושף שקט צלול
כניעתו לזמן דוממת
גאה
|
ביער הבדידות
פיזרתי המון חיוכים
|
והקסם לא פג
גם אם ישוב
אל אפתח
אראה את האביב נסוג
נמס בלהט השרב.
|
סוף עונה - מכירה
מילים חלולות
|
אביב נובט בי
מקפיץ את פסיעותיי
|
בין אזעקה לאזעקה
אני עוקפת מילה
|
אני ממתינה לזרימה מתוכי
שתחלחל אל אדישותי.
|
מהלכת בדממה
מיני רוחני
פוקד אותי
|
למראה שדיה הנשפכים
על שולחן שיש עגלגל
|
שוק פריזאי - כיעור ויופי
פרחים ועופות צייד
ודוכן פטריות
וגבינות עבשות
שמשיות תחרה
|
בחלון, רוח - גשם - סערה
בחדרי נעים וחם
חסרה ציפור גן עדן
|
חמלה שהותירה האהבה.
בדיקה זהירה
בזרמים אבודים
בפניו המתרוקנים -
|
החיבוק שאת מקבלת
זה מתוך נימוס
|
עיניים כבויות ומבט נעול
כך הראתה לי המראה
|
עונת המעבר טורפת את חושיי
באשנב השגרה
|
ימינו כאן הם סטירה מתמשכת
ארכיטקטורה דלה לתפארת
לו אפשר היה לנטוע כאן איזה אייפל קטן
שיביט מאוהב לעבר הנהר
|
רק הגוף ששויף
בפצירה של זמן אכזר
|
לשון מתגרה וסוררת
נפתוליה רבים
|
דרך עיניה אני צופה
לעבר מנהרה - של זמן חולף
|
כי עייפתי ממילים
שעפות כמו ציפור כחולה
|
את היום הזה אני שולפת מתוך ימיי
עיניי נפקחות לאור ראשון
ומיד
|
אני נוסעת למנזר
"להשכיח את חטאיי"
|
והזמן החולף בי
לא ישאיר את צילו
|
לאחרונה אין בי עצבות
לא כמו באותם ימים
|
מבט שואב אותי מכלאי
משעשע את רוחי
|
אני עושה בי כרצונו
הוא עושה בי כרצוני
|
נר בודד מהבהב
על ארון הלילה
|
הפער
בין שיר מגדים
לימים פרוזאיים
|
ידע גנטי משותף
ביני לבין האדמה
|
במרתף היינות שלי
צמחו ענבי בוסר לאיטם
|
עדויה שקט אוורירי
חיוך דק בעיניה
|
היופי הזה
שזרם בגוף
ושנים דהרו בו
בלבוש מיושן
לא תמיד רענן
|
הוד ההרס מסתיר את העשן
מצטלם יפה על המרקע
|
הסקרנות חוצה גבולות
לעיתים מנסרת גדרות
|
הלכתי לקראת הלילה
בדמעה יבשה
|
עזבתי את המרקע הלוהט
למצוא מעט את השקט
|
לראות רבדים נושרים
כוכבי שלג במחול .
יותר קלה מנוצה לארוב
ליום הבא, ואין תמיהה
|
נקייה מעגמימות החטא
הבקרים עכשיו בסדר.
בשדרות houseman
|
היו ימים בהם ישבתי בצל סבך
מנוקד צבעים
משהו התנגן
יש לי באר ובאר יש לי
|
הבוז צמא לאהבה
עוטה מסכה קרירה
ניצב כנגד העולם ואחותו
|
ענפים מתעלסים
נגישות נוגעת
כפות ענף
|
ממתינה לרוח הקרירה
שתחלוף על פניי
|
רעד עובר בי
מול נטיפי דמעתו
|
בסלסילת הפירות
פסיפלורה -
פרי עינוגים שאינו מזמין
|
כשושן פראי ביער אפל
תביט איך האפלה מלחשת
סודות מתים
בוא קיץ בוא
|
תני לו להבין
שאת לא בובה על חוטים
תבואי תלכי
|
יושבים ליד השולחן הסגול
בגינתנו הפראית
|
ושוב בודקת בציציות כל מילותיו
ורושמת את כל מגרעותיו
|
הוא ישב רחוק בקצה המוצל
וצפה בי
אולי לא רק בי
|
הים שקט עכשיו
עננים מסתירים את כעסיו
|
רוצה אתגר
אינטיליגנטי
אנרגטי
מתגרה
|
כמו פלג נחל נסתר
המילים זורמות בי
|
אל ראש הגבעה
אין בי תפילה
|
לא הלכתי בתלם
איך יכולתי להתעלם
|
אלת המוזות
מי יכול לניגוניה המלטפים
|
מישהו אמר
תיקון אמנותי
מיד ידעתי
זו אני
|
ציפור במעופה
לא עונה
כי אין מענה לרוח
|
תיבת אוצר ליודעי דבר
גם בהם היא מתעתעת
|
הכל משחק
זו הנאה ייחודית
ישבה אצילות של עכביש
|
אפופה הילת עייפות שקופה
שיגעון וברכת התבונה
|
מה שהיה הוא שיהיה
משפט מפתח
לא מפתה במיוחד
|
ספק אם הוא יודע לאהוב
מה שבטוח
שירי אהבה כן יודע לכתוב
|
בואו ותציצו יחד איתי
בסדקים של התודעה
|
שמים כחולם בחלון
כחול ששום מכחול לא יודע כך לצבוע
|
בנוחות מרבית על כורסת עור אני יושבת,
מול חלון דרכו נשקפת בריכת שחייה -
|
המחזה מציג משפחה מקשת חברתית רחבה,ולא ממש מלוכדת;
בשיחה פתוחה על מה שקורה להם, תוך כך נוגע בשורש הבעיות
בחברה הישראלית.
|
אל הארכיון האישי (29 יצירות מאורכבות)
|
|
החיים הם כמו
אנלוגיה:
עלובים. |
|
