|
מייק הפתיע אותי הוא אמר שניפגש בקפה דום; כשהתקשרתי אליו דקה
אחרי שהמטוס נחת, לא רק שהוא לא גילה נכונות לקבל אותי בשדה
התעופה, גם לא אמר בפשטות קחי מונית ובואי אליי
|
ניצה הייתה מאוהבת כל כך שלא ידעה מה שקורה איתה.
יוהן אהובה נסע לשוויץ לבקר את הוריו, שנה לא ראה אותם.
|
כל הדרך ירד גשם, האוויר בתוך האוטןבוס היה לח ודחוס, דרך
החלונות לא ראו כלום, הערפל בחוץ והאדים בפנים חסמו כל מגע עם
הדרך המתפתלת.
|
זה היה אחד מהאביבים היפים שאני זוכרת; ישבתי ליד שער של בית
הספר, ובחיקי היה מונח ספר כה כבד בתוכנו עד כי פחדתי לפתוח
אותו; התבוננתי בקרני השמש שצללו בין צמרות העצים.
|
היו ימים שבהם שמעתי את המיית הים
|
כשעוזב אותי הכעס
דוממת התדהמה
|
נרות דולקים
אורן רוקד את ריקוד
הלילה
|
אני שומעת את צעדיך
ועכשיו לך אל כלא האושר
|
קורה שנדלק בי רעיון
וטוב ליבי הפתי מתפתה
|
הייתי מזמינה
אותך עכשיו
לגני
|
דוד משקיף על בת שבע
רוחצת בג'אקוזי מעלה אדי יסמין
|
גוף נפרש כמניפה בהדרה
משתקף כגנדור של טווס
אומנות כפייתית מתהדרת.
|
לפתע - הופיע
בשר ורוח
לוהט
|
חיפשתי לראות
בחלונות הגבוהים
|
את הקלילות
את הצחוק
מי לקח
|
על פסגת הר
מול הים
כמו עובר
ברחם העולם
|
טיוטת השיר רוצה להיכתב
במחברת הדורה
|
זה שקורא לי אשתי
הלך לפתיחת תערוכה
|
רדומה בנחשול הזמן
החולף באין במבט שני
לדפדף בו את הרהוריי.
וכבר ראיתי את סוף הדרך
|
בא לי להשתעשע איתו במילים
למהול את חמיצות הפנים
|
עם חלוף צינת הרוח
ציפור אביב דוהרת בי
|
עד כלות ימיה
היא גומעת
אהבה משוגעת
|
ז'אן בין השיחים אורב
הוא מכיר את מנהגה
לצאת בכתונת דקיקה לעורה
|
בית קפה בפריז
מואר חזק
בלהבת גז צורבת.
ליד שולחנות עגולים
היין נלגם לאט
|
גויסתי למשש
את נגיעות היומיום
|
נגיעה לא תיגע
אלא בגוף עצמו
|
גבולות הבנתו
לא ירחיב את דעתי
|
אסרתי את נפשי לא לצוד את האור
בתמורה נולדו בי מילים לשעשוע
|
יש מילים שבאות דרך נתיב הנפש
אוושת הרוח רוקמת אגדה
|
התריס במטבח
בחצי התורן
לא יורד לא עולה
|
נרדמת
לקצב שיר
וליבי לא כאן איתי בחדרי
|
מסך הארגמן ירד
אנטיגונה ביגונה מוטלת
|
בגני הפיראי
עץ לימון שפוי
|
אני אישי והמטריה
יצאנו אל הגשם
|
ערב אחד הושבתי את היופי על ברכיי
ומצאתי אותו מר.
|
מאז אותם ימים שרשמתי דברים
של מהות
|
געגועים נודדים לעבר זמן שבע ושובק
מי שצד את הרגע
לא מתגעגע
|
בין שיר לשיר
אני מכינה מעדנים
|
דממה רכה בחדריי
אובך מאותת עצב
אורב מאי שם
|
הוא ישן ואני עירה
רואה את היום העולה
בארובת חצר המנזר
|
ביו הזעקה להזעקה
אני עוקפת מילה
|
על סף ביתי -
אישה יפה חמושה
|
אביב מתעורר
נרקיס נובל בסלע
|
הם קוראים לה אימא
זו שמביאה מים מהבאר
לרוות כל צימאון
|
עם שחר על מיטת שזוף
בתוך סבך צמחיה פיראית
מרחוק עורב צורח.
|
עייף הלב
ורצונותיו המשונים
דועכים עם שקיעה
|
הוא מתבייש
הוא מתבייש לזכור
|
דמיוני מתגרה בדמיונך
את פרפרי הרוח אני מעיפה
|
חיוכה הענוג
מפזר גרגריי רימונים.
|
ידעתי כי החזות בדויה
צירוף של משחק נדיר
|
בורות העין
למרות זהב הגוונים
|
ספל וקומקום התה
כחולים כלבבי
|
הוא שותק וכאילו אינו ממתין
|
קנאת הרוח קמה בו
חרד שהמוזה תנטוש אותו
|
עסוקה באירועים
ולעזאזל השירים
|
תערובת
של רוח ושפכים
ולהבה
כנזיד החיים
|
לא ידע את נפשו
לא פילל שכך אדבר איתו
|
היום אני מהרהרת
לולא תפילת אימי
|
הולכת בפנים חשופות
לפגישת אהבים
לאירוע אמנות נוצץ
|
הקיר המערבי של החומה
נושף שקט צלול
כניעתו לזמן דוממת
גאה
|
ביער הבדידות
פיזרתי המון חיוכים
|
והקסם לא פג
גם אם ישוב
אל אפתח
אראה את האביב נסוג
נמס בלהט השרב.
|
סוף עונה - מכירה
מילים חלולות
|
אביב נובט בי
מקפיץ את פסיעותיי
|
בין אזעקה לאזעקה
אני עוקפת מילה
|
אני ממתינה לזרימה מתוכי
שתחלחל אל אדישותי.
|
מהלכת בדממה
מיני רוחני
פוקד אותי
|
למראה שדיה הנשפכים
על שולחן שיש עגלגל
|
שוק פריזאי - כיעור ויופי
פרחים ועופות צייד
ודוכן פטריות
וגבינות עבשות
שמשיות תחרה
|
בחלון, רוח - גשם - סערה
בחדרי נעים וחם
חסרה ציפור גן עדן
|
חמלה שהותירה האהבה.
בדיקה זהירה
בזרמים אבודים
בפניו המתרוקנים -
|
החיבוק שאת מקבלת
זה מתוך נימוס
|
עיניים כבויות ומבט נעול
כך הראתה לי המראה
|
עונת המעבר טורפת את חושיי
באשנב השגרה
|
ימינו כאן הם סטירה מתמשכת
ארכיטקטורה דלה לתפארת
לו אפשר היה לנטוע כאן איזה אייפל קטן
שיביט מאוהב לעבר הנהר
|
רק הגוף ששויף
בפצירה של זמן אכזר
|
לשון מתגרה וסוררת
נפתוליה רבים
|
דרך עיניה אני צופה
לעבר מנהרה - של זמן חולף
|
כי עייפתי ממילים
שעפות כמו ציפור כחולה
|
את היום הזה אני שולפת מתוך ימיי
עיניי נפקחות לאור ראשון
ומיד
|
אני נוסעת למנזר
"להשכיח את חטאיי"
|
והזמן החולף בי
לא ישאיר את צילו
|
לאחרונה אין בי עצבות
לא כמו באותם ימים
|
מבט שואב אותי מכלאי
משעשע את רוחי
|
אני עושה בי כרצונו
הוא עושה בי כרצוני
|
נר בודד מהבהב
על ארון הלילה
|
הפער
בין שיר מגדים
לימים פרוזאיים
|
ידע גנטי משותף
ביני לבין האדמה
|
במרתף היינות שלי
צמחו ענבי בוסר לאיטם
|
עדויה שקט אוורירי
חיוך דק בעיניה
|
היופי הזה
שזרם בגוף
ושנים דהרו בו
בלבוש מיושן
לא תמיד רענן
|
הוד ההרס מסתיר את העשן
מצטלם יפה על המרקע
|
הסקרנות חוצה גבולות
לעיתים מנסרת גדרות
|
הלכתי לקראת הלילה
בדמעה יבשה
|
עזבתי את המרקע הלוהט
למצוא מעט את השקט
|
לראות רבדים נושרים
כוכבי שלג במחול .
יותר קלה מנוצה לארוב
ליום הבא, ואין תמיהה
|
נקייה מעגמימות החטא
הבקרים עכשיו בסדר.
בשדרות houseman
|
היו ימים בהם ישבתי בצל סבך
מנוקד צבעים
משהו התנגן
יש לי באר ובאר יש לי
|
הבוז צמא לאהבה
עוטה מסכה קרירה
ניצב כנגד העולם ואחותו
|
ענפים מתעלסים
נגישות נוגעת
כפות ענף
|
ממתינה לרוח הקרירה
שתחלוף על פניי
|
רעד עובר בי
מול נטיפי דמעתו
|
בסלסילת הפירות
פסיפלורה -
פרי עינוגים שאינו מזמין
|
כשושן פראי ביער אפל
תביט איך האפלה מלחשת
סודות מתים
בוא קיץ בוא
|
תני לו להבין
שאת לא בובה על חוטים
תבואי תלכי
|
יושבים ליד השולחן הסגול
בגינתנו הפראית
|
ושוב בודקת בציציות כל מילותיו
ורושמת את כל מגרעותיו
|
הוא ישב רחוק בקצה המוצל
וצפה בי
אולי לא רק בי
|
הים שקט עכשיו
עננים מסתירים את כעסיו
|
רוצה אתגר
אינטיליגנטי
אנרגטי
מתגרה
|
כמו פלג נחל נסתר
המילים זורמות בי
|
אל ראש הגבעה
אין בי תפילה
|
לא הלכתי בתלם
איך יכולתי להתעלם
|
אלת המוזות
מי יכול לניגוניה המלטפים
|
מישהו אמר
תיקון אמנותי
מיד ידעתי
זו אני
|
ציפור במעופה
לא עונה
כי אין מענה לרוח
|
תיבת אוצר ליודעי דבר
גם בהם היא מתעתעת
|
הכל משחק
זו הנאה ייחודית
ישבה אצילות של עכביש
|
אפופה הילת עייפות שקופה
שיגעון וברכת התבונה
|
מה שהיה הוא שיהיה
משפט מפתח
לא מפתה במיוחד
|
ספק אם הוא יודע לאהוב
מה שבטוח
שירי אהבה כן יודע לכתוב
|
בואו ותציצו יחד איתי
בסדקים של התודעה
|
שמים כחולם בחלון
כחול ששום מכחול לא יודע כך לצבוע
|
בנוחות מרבית על כורסת עור אני יושבת,
מול חלון דרכו נשקפת בריכת שחייה -
|
המחזה מציג משפחה מקשת חברתית רחבה,ולא ממש מלוכדת;
בשיחה פתוחה על מה שקורה להם, תוך כך נוגע בשורש הבעיות
בחברה הישראלית.
|
אל הארכיון האישי (29 יצירות מאורכבות)
|
|
משעמם לכם?
אם תשימו את החץ
על האדום הצורח,
תקבלו יד.
האצבע השלוחה
שלה, קצת קטנה
אבל נהדרת
לחיטוט בנחיריו
של האדון
האדום.
אושר צרוף,
באמת.
וגם מעביר את
הזמן יופי. |
|
