|
דלית
הוא שכב על הריצפה, ראשו נשען על ידיו וחיוך לגלגני במקצת פרוש
על שפתיו. היא ישבה לצידו. צלילים של רחוב התדפקו על החלון אך
נהדפו בחזרה. השקט האלים לא חפץ באורחים.
|
אני כבר רוצה לקום וללכת אבל הוא לא מאפשר לי. בכל פעם שאני
מראה סימנים של קימה הוא מייד מוצא נושא חדש לדבר עליו או שאלה
חדשה.
|
הרצון הנורא יכרסם בך, התאווה האיומה, בהתחלה לפעמים, כבדיחה,
אחר-כך תתחפר ותיאבק ותנסה לזעוק, תנסה לומר כי כוח סמוי משחית
את מחשבתך ולא תוכל. ומשכך, כל שנותר הוא הכניעה.
|
רוח חרישית וצלילי ערב מלווים את תנועותיה כמו לחן נישא של
זמן.
|
הוא עומד ליד השיש ומורח גבינה על לחם.
"קר לי"
אני יושבת על הריצפה ונשענת על הקיר.
"את רזה, בגלל זה"
|
ראי אמא, כנפיים צומחות בגבינו, ואת בתוך השקט הזה
|
ובוקר אחד תתעורר ותראה, יד עייפה שגוועה מבקשת
על שולי גדר משוננת קפאה ולבנה
|
וכך אני יושב בכלוב שלי, שסורגיו דקים וטמירים וקשים כמו פלדה,
מכונס בעצמי ומביט, ואינני רוצה לגלות מה יש שם בעולם, אינני
רוצה להריח את הריחות, או לטעום, אינני חפץ בקולות ובצבעים,
וסיפורי המסע והמרחבים שמספרים לי ידידיי נראים לי מעייפים
ומתישים.
|
|
|
אם אני באמת
ארצה לעשות משהו
שונה,
אני אצבע
לצהוב.
אפרוח ורוד,
לפעמים. |
|
