|
נולדה בספטמבר, שנת 83. מגיל צעיר היא הפגינה חוסר
יכולת להתחבר למציאות, ולרוב ניתן היה למצוא אותה
חולמת בפעילויות חברתיות ומשפחתיות, ותמיד מנסה
לברוח למקום שלא קיים.
מקווה לעורר רגשות, להשפיע ולשנות.
מקווה להוציא אתכם קצת מהשיגרה.
מקווה לצאת מהמציאות.
"קהל מורכב רק מאנשים בודדים"
-אן מאטר
"...just a slob like some of us,
Just a stranger on a bus,
Trying to make his way home?"
(Inspired by Joan Osborne's "What if God was One of Us)
|
היא החליטה שארוחות מעל הכיור היו מנת חלקן של רווקות שעוד
ציפו להתחתן בסופו של דבר ולא רצו לאגור יותר מדי רהיטים כי
היו עתידות לקנות רהיטים חדשים על הבעל לעתיד. אבל היא החליטה
שככה לא יהיה. היא הייתה עתידה להיות רווקה לנצח.
|
היא מצמצה.
"אני לא יודעת. אבל זה לא עוד הרבה. כי אני כבר כמעט מתה.
כמעט."
נישקתי אותה.
"ואחרי שתסיימי למות, תחזרי אלי?"
|
עצוב שהוא נראה כל כך טוב במכנסיים האלה. נכון שהיה לו גוף טוב
גם ככה, אבל הג'ינס, היא הייתה בטוחה שהם עשו משהו. איכשהו, הם
שיפרו את מה שהיה כבר כל כך טוב. תמיד אהבה את הג'ינס הכחולים
האלה. מעניין כמה בנות אחרות כבר ראו אותו בג'ינס. כמה בנות
אחרות כבר הוריד
|
"אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד."
"תגיד מה שאתה רוצה."
|
ודומה היה שהאנשים בחדר ליד נדמו וכל העולם השתתק, כל השמלות
והצחוקים, וכל מה שהיה אפשר לשמוע זה את התזמורת באיחוד מושלם
ולראות את תנועות הפרחים המרקדים.
|
She sat on her bed, the closet door open and facing her, and
her sad image reflected from the mirror, hanging coldly on
the door.
|
כשהם נפגשו, אף אחד לא תכנן מערכת יחסים... ובעצם, רוב ההתחלות
הגדולות הן כאלה שאנשים לא שמו לב אליהן, שהתגנבו בדיסקרטיות
ועברו באותה מהירות. מסוג הדברים שלא ראית עד שזה נגמר.
|
היא הסתכלה לעבר האופק, לעבר זכרונות עבר, לתוך כאב שהיא שפכה
לתוך הים לאחר שכבר לא יכלה להכיל את הכל. עכשיו כל הכאב שלה
ישב על החוף, צמוד לבית, ובלילות, כשלא היה מי שישים לב, מי
שישגיח, כל הכאב היה מתעצם וגדל ומתקדם קרוב וקרוב יותר לבית.
|
כי לא ידעתי. באמת שלא ידעתי.
|
"אני אוהב את הגשם. להתכרבל עם מישהו שאוהבים בתוך הבית
כששומעים את כל הרעמים בחוץ."
"אני אוהבת להיות בחוץ. כשיורד גשם. להתרטב. כאילו שמשהו בגשם
פשוט מנקה אותך. מבפנים."
|
היא יושבת על המדף ומסתכלת קדימה.
יש לה שיער חום ארוך ומתולתל שמגיע לה כמעט עד הבטן, ושמלה
גדולה ירוקה ויפה, ועינים פקוחות שאף פעם לא נעצמות,
עינים עצומות, עינים של משהו שבוטח בכל מה שמסביבו.
ולחיים ורדרדות, ושפתיים אדומות
|
"ומה עם זה? וזה, וזה וזה?" היא אמרה, בעודה הולכת ומצביעה על
כרובים קטנים שנמנמו להם בשלווה בגינה.
"יקירתי, אני באמת חושב שאת קצת מגזימה" הוא אמר, בעודו צועד
מאחוריה, בודק שהיא לא נוגעת בכרוב היקר שלו.
|
"איך היית מגדיר בדידות?"
"גבר... במסיבה. המון אנשים מסביב. צוחקים ושמחים. שתי ידיים
על הבר לפני כוס, יד אחת מסובבת את טבעת הנישואים שעל אצבע ביד
השנייה."
היא חייכה. "אתה כזה גבר נשוי."
|
תשקר לי. תגיד לי שזה היה רק פעם אחת שאף פעם בחיים לא תעשה לי
את זה יותר שלא התכוונת ואתה באמת אוהב אותי וזו הייתה טעות
מוחלטת ושזה רק בגלל שאתה תחת לחץ בעבודה אני יודעת שהם מקשים
עליך
|
שיקח אותה איתו, שיקח אותה מהכל, שיקח אותה ויעשה מה שהוא רוצה
איתה.
|
ואת הלקחים שאלמד, אצרוב בעצמי
|
שיר על הנסיכה של היום, קראו ונתחו, תנסו להבין, ותודיעו לי מה
חשבתם.
|
לא ידעתי מה לענות.
"פיה קסומה ומתוקה,
אני אקשיב לכל מה שאת רוצה."
לא ידעתי מה לענות.
|
אני לא אתן לעצמי למות בעולם של מה אם.
|
יום אחד אני אוהב את עצמי מספיק בשביל להפסיק את הכאב.
יום אחד אני אוכל להאמין שמישהו באמת ירצה אותי.
|
לבנות מההתחלה ולא על זכרונות עבר
|
זה מה שקורה כשהכל באפור. כשאין נכון או לא נכון.
כשהבחירה היא בידך.
|
נורא מצחיק,
כי בטח ההורים שלה יושבים בבית, עם התמונות שלה וכריות שהיו לה
על המיטה ומכתבים קטנים שהיא כתבה, וחושבים,
שהלוואי שההיא, הייתה קצת יותר כמו כולנו
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אנשים, משקפיים
עושות לי את זה. |
|
