|
הם הביטו זו בזה, חייכו ונסעו לראות סרט.
האולם היה ריק. זה היה יום ראשון בעיירה נידחת.
היא חייכה: איזה יופי. הקרנה פרטית.
הוא הביט בה ואמר: איזו יפה את. אני חושב שחיכיתי לך כל חיי.
|
אז איך אני נראית עם החלוק הזה? אני שואלת את הבחור שלי.
זה עושה לך בטן של הריון, הוא עונה, וחוץ מזה, מה אכפת לך איך
את נראית, את הולכת למסיבה?
|
אתם תתחברו גוף ונפש.
אתם תעלו, אתם תרדו, ואין למעלה מזה.
גם לא השמש בצהרי היום.
|
אנחנו פוסעות שלושתינו על שביל החצץ, זו לצד זו, בתוך שיירה
ארוכה של אנשים. עצים גבוהים מצלים על השביל משני צידיו,
ופרחים מסוגים שונים בכל מיני צבעים עושים אור בעיניים. מקום
פסטוראלי.
|
את מצפה שאחרי שנה של ביחד הוא יקנה לך בושם, צעיף קשמיר, או
שלפחות יזמין אותך לחופשה קצרה בקאריביים.
אז זהו, שלא.
ערב אחד הוא מגיע עם ג'יפ.
|
הם ינשקו זה את זו על הלחי.
שפתיים יגששו שפתיים.
לשון תלקק לשון.
ידיים ילטפו גוף.
|
הלילה היא שוב יוצאת והפעם לתל-אביב. אני שואל אותה: "מתי את
חוזרת?" היא אומרת לי: "תוך חצי-שעה". בטח. רק להגיע מכאן
לתל-אביב זה חצי שעה. היא תטעה בדרך כהרגלה ואז זה עוד שעה
לפחות. אני שואל אותה מתי היא חוזרת כי מישהו חייב לשאול ואני
הגבר היחיד בבית הזה.
|
"אתה יודע מי זה ברלוסקוני?" הוא שואל את הילד המתפתל מכאב תוך
כדי שהוא מזריק לו סם הרדמה מקומי בשתי זריקות כואבות במיוחד.
"לא", מסנן הילד ועיניו דומעות, "ומה זה בכלל קשור?"
|
Good morning they write
and add icons of smiles
but for me it's the morning of longing
|
It's too much for me now, be surrounded by masks
overhead and as well underneath
So forgive me, my friends, for not showing my gown
need my spirit to grow and to breathe.
|
Kingdom Road was the road to the twilight
The road to uncertainty, wretchedness and pain
The road to the kingdom, which promised no palace
Where the darkness and dimness have reigned
|
The first one made the first call
and then I heard the others up high.
Millions of twitters of millions of birds
vibrating the earth and the sky.
|
לי מרווין שר שיר אהבה
(אנו שותקים, ודממה במכונית
הנוסעת בכביש החשוך)
הוא שר במקומנו
(ודמעות בגרון
זוחלות בכיוון ההפוך)
הוא אומר בשבילנו.
|
צדפים של שירי געגוע מגיעים מהים
נפרשים כפסיפס צבעוני על חופים רקומים
וחלום שנבנה לו בחול נאסף בזריחה
אל ראי של פסים אדומים.
|
בא לי כינרת
עם בריזה של לפנות ערב
שמעיפה את כל הצלחות החד-פעמיות
משולחן האוכל
|
בגלל הפגם שבשלמות
שאצטרך לשאת עימי,
והעידוד הלא אוהד
שכמו כפיתי על עצמי.
|
(אם היית גבר
הייתי הולכת להתאפר
או מעבירה יד בשערי
ולא שואלת כל כך הרבה למה)
|
הגן יזכור את הימים
שבילי עפר ומדרגות
אתה תזכור אותם, בשמי
עם המדים והחגור
|
היא רוצה שיבטאו את שמה
נכון,
אז היא חורזת חרוזים לשמה,
תיאה.
|
הסוף, שחור-לבן
עולה בתום הסרט,
היינו כאן
זוכרת ?
|
בכל דבר פשוט ויומיומי אני מחפשת את הערך המוסף,
זה שיגרום לי לחיוך קטן או לעווית בלתי רצונית, כך על הסף,
בין הייאוש והתקווה אני הולכת, על הקו הדק שבין לקפוץ מאושר
ובין לקפוץ מהחלון, בין היפר-האקטיביות ובין החידלון.
|
אני חייה
ממשבר למשבר
מייאוש לייאוש
מדמעה לדמעה
מתה וחייה
מעצב לעצב
מכאב לכאב
מנסיעה לנסיעה.
|
בחלוני בלילה צמרת וכוכב
ורוח של שרב עוטפת עצבותי
הרדמי, אני פוקדת
אך מה יהיה ומה עכשיו
ומה יפציע בחיי, מה במותי.
|
יסלח לי אלהים
על התפילות
בנעלי ההתעמלות
|
והיה אביב
של לילות גועשים
וערפול החושים
בין סדין ובין כסת
|
קופסא אחת
יכולה להפוך לתיבת פנדורה.
עניין של פרופורציות
מבט אחד
יכול להפוך לאינטימיות גדולה.
עניין של הסתכלות
|
ימי ספורים, מן הסתם, כמו גם ימיכם
ודרכו של עולם, מן הסתם, מייסרת,
ואין סתם דומה לסתם.
|
אתה האהבה של חיי.
והיו אחרים שאהבתי
והיו אחרים ששכבתי
אבל רק אותך,
ורק איתך.
|
חשופות הכתפיים מתערבבות
עם מכוסי השחורים
ובבתי הקפה
יושבים אנשים מוזרים
|
האירי את התפאורה
החושך הזה עלול להרוס את חייך.
|
אתה בשוכבי ואתה בקומי
והבל יהיה יקומי.
|
תיבכי ילדה, עכשיו שאת לבד,
הם לא רואים כמה עמוק העצב,
|
בירח מלא של חצות, כשחומות נפרצות,
אני מסתפקת במחסומים
או בגדר שאפשר לעמוד משני עבריה
רק בשביל לקבל חיבוק
|
לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שהפקתי הבאת לי כדור הרגעה ואני
הבאתי לך את "מינוטאור" של בנימין תמוז. אז גם הפכתי להיות
תיאה. זה היה חודשיים אחרי שנפרדנו, תקופה בה גיליתי שגם משהו
גמיש ושרירי כמו לב יכול להישבר.
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
אל תגעי- פן
תפגעי!
זוזו לסטרי,
בלשן ורפתן |
|
