|
היוצר/כותב/סופר/משורר/דובר (תקראו לו איך שאתם
רוצים) הוא בן 18 משרת בחייל האוויר. הוא שונא (או
יותר נכון, שנא) שיעורי ספרות. שלושת הדברים שהכי
מעניינים אותו הם:
א) פוליטיקה - בעזרת השם והקדוש ברוך הוא מפלגת
שינוי לוקחת 120 מנדטים שנה הבאהומחלקת את המדינה
לשתיים - דתיים וחילונים.
ב) אוכל - כמה שיותר ורצוי לא כשר
ג)הוא עצמו - אין מה לעשות, אני פשוט מת על עצמי
שיהיה לכם יום טוב ותודה על שביקרתם (אל תבקרו
שוב!!!)
הוא היה בן אדם רגיל, אולי רגיל מדי. רוב הזמן הוא ישב לו
בפינה והתבונן על שאר האנשים בכיתה. מה לא אמרו עליו, שהוא
פסיכופט, מוגבל שכלית, פדופיל, מבודד מהמציאות, בעל יצר
תוקפנות מוגבר וחסר רגשות. מעטים ידעו את האמת עליו, מעטים
יכלו לחזות את אשר יתרחש.
|
מאז ומתמיד האמין האדם כי חייו מתחילים בלידתו ונגמרים במותו.
על-כן מנסה האדם במהלך חייו לנצל את זמנו על הצד הטוב ביותר,
שכן עפ"י תפיסה זו מוקצב לו זמן מוגבל עד מותו. במשך חייו הוא
משקיע מאמצים עיליים על מנת לשמר את גופו ונפשו - רוכש השכלה,
עוסק בספורט, מתח
|
"אתה יודע למה הם כל כך שמחים"? הוא שאל את אחד הילדים שישב
לידו. "כי זה היום הראשון ללימודים" הוא ענה. לאט ובזהירות הם
התחילו לדבר. עם הזמן הם ביקרו אחד אצל השני אחרי בית הספר.
שיחקו בלגו וצחקו על שאר התלמידים. הם הקימו לעצמם עולם משלהם.
עולם שקט ורגוע.
|
הבטתי עמוק לתוך עיניו הבהירות. לא הייתה בהן אף לא טיפה אחת
של חרטה על העבר או פחד מפני העתיד לבוא. הוא שכב על מיטתו
והביט על מנורת הלילה, אשר עמדה על שידת העץ הקטנה סמוך למיטה.
|
מיועד לכל מי שחושב את עצמו אינטליגנט!!
|
אני מתבייש, אני מתבייש לגור במדינה אשר המונהגת ע"י אנשים
מנופחי אגו אשר דואגים אך ורק לצורכיהם האישיים ולא לצורכי
האוכלוסייה אשר בחרה בהם. אני מתבייש לגור במדינה שבה חבורת
רבנים "חסידים" לכאורה מכתיבים לרוב מה לעשות, כיצד לנהוג, מתי
לחטט באף ומתי לא
|
|
|
זה לא סלוגן,
אני חוזר זה לא
סלוגן, אני תקוע
במוזיאון המדע
בחיפה, נכנס
עשן, מישהו חייב
לראות את זה,
בבקשה
עזרה!!!,
עכשיו חמש בערב
יום שני מאי 98
אני ממתין.
ארד עזמוביץ. |
|
