|
היא ילדה שלא מבינה כלום.
כולם מנסים להסביר לה על החיים והיא לא מוכנה
להקשיב.
היא רוצה ללמוד על החיים לבד.
לא מעניין אותה ניסיון של אחרים.
רק חבל שלפעמים אנשים צודקים במה שהם אומרים.
אבל היא רוצה שהטעויות שהיא עושה יהיו שלה, ולא של
אחרים.
היא רוצה לטעות לבד, ללמוד לבד, והכי חשוב,
להצליח לבד.
כי זה לא המוות שמפחיד אותה בחיים,
אלא החיים שמפחידים אותה עד מוות.
אבל יום יבוא והוא יבין.
הוא יבין מה הוא הפסיד.
הוא יבין שהיא יכלה ורצתה להביא לו הכל.
רצתה להעניק לו את כל ליבה, את כל אהבתה.
והוא כל פעם דחה אותה שוב.
|
בעולם שלה אין מלחמות,
אין דאגות, אין בעיות.
בעולם שלה הכל סובב סביבה, סביב הילדה ההיא.
בעולם שלה הכל ורוד, הכל יפה.
אין דם, ואין כאב.
אין פחד ואין שיברון לב.
רק היא.
|
והיא, שפעם הוא החזיק אותה בזרועותיו,
רק יושבת וחושבת,
חושבת עליו, חושבת עליה, חושבת על שניהם ביחד.
והכאב לא מפסיק, הדמעות לא מפסיקות לרדת.
|
למה היד המלטפת היא גם המכה ?
למה בלב שאוהב שרויה גם שנאה ?
למה האנשים שאוהבים הם גם השונאים ?
למה האנשים המאושרים הם גם שסובלים ?
|
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
