|
 מצד אחד - ד"ר ג'ייקל. מצד שני - מסטר הייד |
עוד לא עשיתי די...
"אנשי הזמן". כך הוא אמר
ואני האמנתי באחדות המחר
בסופה הבאה, ייסחפו עם החול
|
נותן הכלים בעזרת מתווך
אך העם קשה עורף
|
במרכז השממה באמצע לא כלום
עומד גן עדן של עץ אחד
רגשות בין עליו, אושר בו גלום
|
צנחה לה דמעה על כרית
כך נרטב ליבי
|
ספינות רבות משייטות במימיו
ספינות של אז וגם של עכשיו
|
שאלה שאלתי
לדעת רציתי
אהבה מהי?
|
ארוכה מאוד הדרך
רצופה היא מכשולים
למסע יוצא ההלך
על גבי המשעולים
|
כי מעפר באנו ואל עפר נשוב
|
סופה עזה בליבי משתוללת
טיפות הגשם ממלאות את עיניי
רוח עזה את נפשי עוקרת
כמגדל שקרס, נחת עליי
|
בחייהם ובמותם
המלחמה לקחה אותם
|
מבחוץ הכל מלבלב.
החרטום התרומם.
פרחים שעושים טוב בלב.
הכיוון - אליהם.
|
והשיר מרטיט גיד ומיתר.
כאבה נמשך מהיום למחר,
עצבותה ניכרת בכל מקום ואתר,
הוא עזב, נמלט, אל ארץ נכר.
|
בודד, כואב, נותר שדה קרב,
בלב המוות שוכב האדון,
הידיים הפצועות אוספות רסיסיו.
בונה מחדש את לב השריון
|
חדר גדול, חדר לידה.
היא שוכבת שם, קבל עם ועדה.
רופאים מכל קצוות עולם,
מתווכים, מתייעצים, ובוחנים גם.
|
להביע אהבה זה לא מסובך
להביע אהבה זה פשוט כל כך.
אפשר לשלוח זר קטן,
רק כמה פרחים מהגן,
|
להתעורר בבוקר, להרגיש את החיים.
להביט בכל, כשבעיניי הזיק.
זיק השמחה, שדלק בי שנים.
ברק באישונים המפריח שממה וריק.
|
כך ימשיכו לשבת, יביטו בים
זוג מבוגר על ספסל מיותם
|
ניצנים אחרונים של קרני האור...
|
נכתב בעקבות הפיגוע באוטובוס קו 5 ברח' דיזינגוף בת"א ב- 1994
|
|
|
אני לא
מאמין!!!
הסלוגנים
הבוגדניים
והמטונפים שלי
שכחו את
היומהולדת שלי!
כלום, כלום לא
קיבלתי מהם
אפילו לא
חיבוקי!!!
לך תסמוך על כמה
מילים שחורות
במסגרת דקה
שמונחות על רקע
כתום...
אביה האיום ברגע
של משבר איום. |
|
